הלכתי לתחנה המרכזית. יום ראשון בבוקר. איך כל-כך הרבה אנשים מסביבי כבר החלו את יומם ואני עוד פוסעת מהורהרת בצעדים מדודים של שבת.
כל הדברים שעוד יש לעשות ולטרוח מתגמדים לעומת הצורך לנוח, להמשיך את שלוות הלב של אתמול, להשאר עוד קצת עם הטעם של הבית, עוד רגע לישון ומעט לחלום.
דוחפת את הדלת הכבדה של הרציף ומטילה עליה את כל כובד משקלי ופקלאותי, לדחוף, אין ברירה!
להסיט את הלאות של אחרי שבת ולעלות על האוטובוס המאובק בדרך לשבוע חדש.

שבוע - טוב!