"...זכרתי לך חסד" הם יושבים שם, בדירה קטנה בלב ירושלים, כעשרה אנשים, מחשב, מדפסת, פקס, כוס לא נקיה וטלפונים, הרבה טלפונים. * * * לפעמים עוברת בליבו המחשבה, מדוע טלפון הינו רק חתיכת פלסטיק? מדוע לא ישמע את שאני שומע? מדוע לא יקלוט אף הוא חלק מצרות כה נוראות שעוברות דרכו? והבין, הבין שלו היו רגשות למכשיר, לא היה פועל, היה פשוט נודם לו מתוך שיתוק, מתוך סערת רגשות על צרות כאלה, כי כמה צרות יכולים לשמוע 480 גרם פלאסטיק וכמה חוטים? כן, נכון, אבל הוא, איך הוא יכול לעמוד בזה? הוא לא יודע. * * * סדר היום שלו, כפוף למאות אנשים, חצי יום הוא לומד, לומד תורת ה'. חצי אמרנו? לא. פחות, כי היום שלו ארוך יותר, הוא מורכב מיומם, או מקושי יומם, של מאות אנשים, אנשים מרי נפש, שאין אור על פניהם ועיניהם חשוכות, אנשים שבניהם או בנותיהם או נשותיהם, סובלים וסובלות סבל עז, שהנה הנה מחר, הם חייבים לטוס לבוסטון למשל, או לקניה, או ללונדון או לאלקים יודע איפה, לעבור איזה טיפול רפואי דחוף שאולי יציל את חייהם, אבל איך יממנו זאת? לא, לא מדובר כאן על מאות שקלים, גם לא על אלפים או יותר, לפעמים, מדובר גם בלמעלה מעשרות אלפי דולרים, איך, למען ה' איך יממנו זאת? מהיכן ישיגו סכום כה גדול כשרק אתמול נאלצו לקחת הלוואה כדי לשלם 500 שקל חשמל ועוד 230 ש"ח מים ועוד אי אלו תרופות שעלותן מאות שקלים, איך? והוא שומע, שומע ומאזין, פעם, היה בוכה, בשקט בשקט, כשאף אחד לא ראה, כמו לא רוצה להעמיס את כאבם-כאבו, על אדם נוסף, כמו חושש לצער עוד אדם, הוא – אשר יודע צער מהו. לא פעם, חשב שליבו נעשה כבר אבן, שכבר אין צרה שישמע וירגיש, שכבר תמו דמעותיו, ואז, כשהגיעה לא עלינו צרה נוספת, כששמע משהו נוסף, אז ראה שטעה, דמעותיו הוכיחו לו, ליבו שחישב להתפקע היה כמו הוכחה לוגית להיותו לב בשר. לרגע לא חשב לעזוב, להתעלם אולי, ידע, שאמנם אינו יודע אם יוכל שאת, איך עצם שמיעתו מביאה מזור מה למספרים, והצ'ק, שבא אחר כך, משמש חלק, לפעמים חלק מכריע, ברפואה הממשית. לא, אינו יכול לעזוב. פסיכולוגים, יאמרו אולי שבסתר ליבו הוא מזוכיסט, נהנה לסבול, כן, תמיד היו משוגעים. אבל הוא יודע, יודע שדווקא משום שאינו אוהב לסבול, אינו רוצה שגם אחרים יסבלו, אינו יכול לסבול את סבלם, דווקא לכן, הקדיש את חייו לעזרה לאומללים אלה, שהיה אולי בלא רחמי שמים להיות במקומם. לא כולם כיבדוהו, היו שפגעו בו, היו שמאחורי גבו אמרו שהוא עושה את זה לשם רווח, הוא לא התרגש מזה, תמיד, כשחבריו באו וסיפרו לו ששמעו מישהו מדבר עליו, היה מספר להם מעשה מאותו עסקן, שליד דלת ביתו היתה צלוחית עם אבני חצץ, והסבר תמידי בפיו, יודעני, אמר, שאדם שאעשה לו טובה, יסקלני באבנים, יהיו אלה אבנים קטנות לפחות. והוא לא ציפה, לא ציפה לכבוד, למעמד, היה לו, כיבדו אותו, אבל לא כולם ולמעשה זה לא ענין אותו. תמיד, כשדיברו איתו על עצמו, העביר נושא, אהב לספר כמה עם ישראל הו עם נפלא, כמה קדושים ישראל – שנתבעים ונותנים, הוא ידע זאת, אהב כל יהודי, ראה במו עיניו סכומים שאנשים שאינם בעלי יכולת נתנו למקרה כזה או אחר, רק משום שכך ציוותה תורתינו, רק משום שליבם הרחום, היהודי, אמר להם, תנו! וכשליבו היה מר עליו, היה מזכיר לעצמו את זה, את העם אליו הוא שייך, וליבו היה נמלא גאווה ושמחה, גאווה על עמו, עם רחום וחנון, ושמחה על שהוא חלק מהעם הזה. * * * למעשה, לא מדובר כאן על אדם אחד, מדובר בהרבה, כמה אנשים, שחייהם ושנתם, שימיהם ולילותיהם, כולם מסורים רק לדבר אחד, לעזור לעוד יהודי. וכשאני נזכר שאני שייך לעם הזה, כל פעם כשאני מקבל את חוברת המקרים התקופתית שלהם, לפני כל מגבית, משמשים בי שמחה ועצבות בערבוביה. עצבות, על עמנו שסובל, על עוד יהודי או יהודיה שנאנחת עכשיו בכאב עצום, על עוד אב ואם שליבם נקרע למראה בנם או ביתם האהובים שכה סובלים, וליבם כמו מחשב להפקע. אבל שמחה, על כי כזה הוא עמנו, מפולג אולי, מסוכסך, אך תמיד ידאג, תמיד ימצאו צדיקים כמו אלו, שחייהם מסורים לאותם אומללים, לאותם קשי יום, אנשים שלא הלכו בשרירות ליבם לעסוק בחפץ ליבם. אלא הקשיבו לקול שירת ליבם העדינה, שבקול רך, יהודי, אמרה להם, אחיך הוא, סובל, אל נא תעזבהו לבדו! והם הקשיבו. והם מקשיבים! תנו תהילה לאנשי קרנות החסד! יעקב בן דוד נכתב כסנגוריה על עם ישראל בתקופה קשה, לזכות עמנו היקר.