פרק 12

אבא שלי התחיל להציע לי ללכת לישיבה של חוזרים בתשובה. אולי שם, לדעתו, אני אסתדר יותר טוב מעכשיו. עכשיו לדעתו אני סתם ילד שרוטן כל הזמן, ושחבל על הזמן שלי עם התלונות. כי הוא לא רוצה והוא מקווה שהוא גם לא ירצה לעולם לשנות את הדרך שלו ושל אמא. מה שאומר שאצטרך, הוא חושב, להישאר בזה.

"היי, אתה נראה מאוד מהורהר... בחדר אוכל אוכלים, לא מהרהרים..."
"זה מה שאתה אומר"
"מה? לא הבנתי. זאת הייתה בדיחה?"
"כן. תתפלא. אני יודע גם להתבדח."
"אף פעם לא אמרתי שלא."
"אני בטוח."
"דיי, נו. אל תהיה כזה כבד, אופק... אתה מידי כבד..."
"מה אתה אומר?"
"שאתה כבד! אתה כבר לא שומע?"
"אני שומע. כמובן. רק שאני נהנה להתבדח על חשבונך, נחום...!" חייכתי אליו והורדתי עליו טפיחה עזה על השכם. אני מתחיל לחבב את הבחור הזה. אפילו שהוא חרדי.

"אחח... אתה פשוט ברנש משעשע. תגיד ת´אמת..."
"איזו אמת?"
"אתה אוהב אותי? מחבב, לפחות?"
"לא..." חייכתי "סתם! ברור! אנחנו חברים, לא?" חייכתי שוב. קצת נבוך מהשאלה הישירה. בחור ישיר הוא. לא ביישן ואו נבוך בכלל...

"אתה... אני מתחיל לאהוב אותך יותר. אתה גם נהיית יותר פתוח אליי, אתה יותר מחבב אותי. רואים עלייך."
"בהחלט. וסתם בלי קשר - איך השתפר האוכל שכאן!"
"מה זה השתפר? הוא נהייה ממש מעדן מלכים..." חייך נחום, והשתתק לפתע. מהורהר.

"היי, מה קרה לך פתאום?"
"לא קרה לי כלום, למה?"
"סתם כי אתה ניראה קצת מהורהר כזה"
"קודם אני אמרתי את זה לך, לא?"
"אמרת, נכון."

*     *     *

אבא ואמא חושבים שבקרוב אני מתרגל למקום הזה, להרגלים של כולם. אני מרגיש כאילו אני באמת מתחיל להתרגל. בעצם - זה לא ממש להתרגל. זה רק לחבב מעט את איך קוראים לו. את נחום. הוא אחלה גבר. אפילו שהוא חרדי. אבל אני שונא את כל השטויות של הדת. שוב אסור לי כלום. וזה מתסכל. אפילו להיות עם כל החבר´ה של הצופים אני לא יכול! אז אני לא בטוח שאני באמת מתרגל לזה. אולי אני סתם נהיה אדיש לכל הנושא הזה.

פתאום עולה לי מחשבה לא קשורה... צריך לספר לאבא שלי על החוסר במזון שיש בישיבות החרדיות. אולי ככה נוכל לעזור קצת. אולי ככה אני לא אאלץ לאכול את הזבל הזה. ועוד ביחד עם כולם! אולי אבא יוכל לגרום שישופר קצת? אפילו שלא נראה לי. כי מאז שהוא נכנס ללימודים ב´כולל´ אז הכל פחות מועשר בבית הזה! מעניין איך הם יקנו לי את האמפי. אני אצטרך להיות ילד טוב... מי יודע? אולי אני נהיה יותר טוב בישיבה כי אני יודע בתת המודע שלי שככה יהיה לי יותר סיכוי לקבל אמפי3...? אפילו שאני עדיין לא יודע איך אני אעביר אליו שירים. הריי את המחשב שלנו העפנו מהבית. כי זה לא טוב. ככה אומרים כל האנשים החשובים שקיימים בעולם החרדי. ומי אני שאתווכח איתם? אם לא בא לי לחטוף - אז מוטב לי להשתדל לשתוק כל הזמן. ככה אני לא אחטוף בחיים.

"אופק!"
"כן, אבא?" מה הם רוצים עכשיו, לכל הרוחות?

"מה קורה? שמעתי מאמא שהיית ילד טוב יותר בימים האחרונים..."

חייכתי חיוך מאולץ. למה הוא מדבר אליי ככה? מה אני? תינוק לדעתו?
"למה אתה מסתכל עליי ככה? אבד לך משהו, אופק?"
"לא. לא. אני בסדר. הכל בסדר. למה אתה שואל?"
"כי אתה סתם ניראה מזלזל משהו"
"אהה, לא. זה רק בגלל שדיברת אליי קצת כמו לתינוק."
"אהה, אוקיי. מצטער."
"זה בסדר" אני אחייך אליו. אני מת לאמפי3. שאם אני אפגוש בהזדמנות את אחד החברים שלי מהעבר... שיהיה לי מה להראות לו, ושלא יחשוב שאני איזה ילד אומלל ומיושן. אפילו שאומלל אני כן מרגיש לפעמים...

"טוב, אני רואה שאתה באמת יותר מרוצה. בפעמים הקודמות היית ממש כועס עליי."
הרמתי אליו מבט מעט תמה, אז הוא אמר לי:
"כשאני הייתי נוזף בך בעבר - היית כועס עליי מאוד מאוד. כאילו אני הבן ואתה האבא ואני התחצפתי אלייך, ועכשיו נהיית פתאום ילד טוב כזה... רק אל תכעס שאני מדבר איתך כמו לילד קטן. עד שפתאום אתה רגוע כזה."
"אחח... אבא... אל תשכח שהבטחתם לי אמפי3 במידה ואני אתנהג יפה במשך זמן מה, אז אני מתנהג יפה..." חייכתי אליו. אני מקווה, כלומר - אני יודע! שהוא מבין את זה שזה סתם דיי במן ציניות כזו. הוא אבא שדיי מבין בדברים האלה. תמיד הוא הבין אותי - וגם עכשיו - אחריי החזרה בתשובה הוא דיי מבין אותי בעניינים האלה.

מוזר. אני לא מבין למה קוראים לזה ´חזרה בתשובה´, אני לא רואה כאן שום תשובות. לי יש כאן רק שאלות. מאז שנכנסתי לדת הזו אני מלא שאלות. איך אומרים? מלא שאלות כרימון... הדת הזו ממש מילאה לי את המוח בשאלות כלפיי אלוהים - שלאיש אין תשובות עליהן. מה הוא רוצה ממני? מה הם רוצים ממני? אבל עכשיו אין לי כח ליותר מידיי מחשבות מיותרות. עדיף לי להיות ילד טוב. ושלו.

אם אני לא אשתולל להם מידיי כל הקטעים האלה - הם יתנו לי מעט יותר שלווה. גם בתחום הדתי אני מקווה. וככה אני אוכל להיות כמו שאני רוצה - אני מקווה. אני אשתדל שזה לא יהיה בצורה פרובוקטיבית - והם לא יציקו לי עוד. הלוואי...

מתוך התחושה הדיי מהנה הזו נכנסתי לחדר שלי. לנוח מעט אחרי סיום עוד יום של גמרא.

______________________

פרק 13

אני חושב שזה טוב שהחיים נהיו לי פשוטים יותר. אני לא צריך יותר מידי תסביכים עם המשפחה שלי. יש לי דיי והותר תסביכים עם אלוהים. מה אני צריך יותר מיזה? אותו אני לא אוהב - ולפי המצב העכשווי - גם הוא לא ממש מת עלי... אז מה יש? מספיקה לי מריבה אחת. סוף כל סוף השאר הם המשפחה שלי. רק מה שכן - בניגוד לרוב החרדים יש לנו רק ילד אחד והוא אני... מי צריך יותר מיזה? לעיתים רחוקות בלבד אני חש בצורך בעוד אח, שיבין אותי. אבל אם הוא היה ביחד עם ההורים בכל ה´מלחמות הדתיות´ שהם נלחמים כנגדי כל הזמן. כלומר זה כבר לא כל הזמן. לאחרונה הם ואני הרבה יותר מסתדרים. וטוב שכך. לא הייתי רוצה לחיות את כל חיי ככה. עצבני כזה.

*     *     *

"תגיד, נחום, מה דעתך על חידון התנ"ך?"
"חידון התנ"ך? זה לא משהו שמשודר בטלוויזיה?"
"אכן כן, אבל זה על התנ"ך"
"ואז מה? אנחנו לא יכולים לצפות בזה. כי זה בטלוויזיה!"
"אז למה אתם לא באים לשם, למשל?"
"איך הישיבה שם? נפרדת? והחידון?"
"הישיבה שם - אין לי מושג, והחידון? לא. הוא לא נפרד. כולם נבחנים אלו נגד אלו."
"נו, אז איך לדעתך אנחנו נוכל להיות שם?"
"לא יודע! זה כל - כך טיפשי! אתם, שכל - כך אוהבים את התנ"ך..."
"אתם?" הוא התפרץ לו אל תוך דבריי "אתה לא איתנו גם כן?" שאל, ואחר כך הוסיף לעצמו בקול שקט (שגם אני הצלחתי לשמוע אותו...)  "אחר כך החוזרים בתשובה האלה מתלוננים שהם לא זוכים ליחס כמו כולם!"
"כן. אתם. אתם לא נותנים לי להיכנס אליכם טבעי..." החזרתי לו, ואז השיחה דיי נקטעה. שנינו לא נהנים לדבר עם מי שמזלזל בנו, כנראה.

*     *     *

 אני לא יכול לספר להורים שלי למה אני כל - כך לא רגוע. הם יכעסו עליי שאני ככה עם החבר היחיד שרכשתי לעצמי בישיבה. אבל זאת לא אשמתי! הוא גם לא היה חביב במיוחד. אז מה אם אני חוזר בתשובה? אז אי אפשר להתייחס אליי רגיל? זה מרושע מאוד! נכון שגם לי מפריע שרבנו... טוב. אבל אולי אנחנו נשלים בלי שום תיווכים. אני פשוט אתעלם מהמריבה. אולי גם הוא. הלוואי. אין לי עוד חברים בבית - הספ... סליחה, בישיבה הזאת´י! אני חייב לשמור על יחסים חמים איתו, עם נחום הזה.

כל כך - קשה לי הקטע של ה´בלי חברה´ הזה! אין כאן כמעט חברה... כולם כאן כאלה לא מתאימים לי! גם נחום ואני לא העלי אופי דומה, אבל לפחות אנחנו בקשר, ומדברים. זה נורא נורא חשוב לי, העניין הזה. שהריי אני מחבב אותו. מאוד. חברים או לא? אני לא חושב שלחברים חייב להיות אותו האופי. אבל אולי... אולי צריך להיות קצת משותף ביניהם. אולי. קצת.

אני מתחיל להרגיש קצת מאוכזב מיזה שההורים שלי לא חפצו בשליחתי לישיבת חוזרים בתשובה. אולי שם הייתי מוצא את עצמי? אולי שם היו מעט יותר נערים כמוני? מי יודע. הלוואי.

בעצם? מה הלוואי? בעצם, אני לא שם ממילא. אז למה אכפת לי כל - כך? אני הולך לבקש מאבא ישיבה כזו? לא נראה לי. לא בקרוב, בכל אופן. עד שיש לי כאן חבר, בדמות נחום! לא חבל לי לעבור? אוך. מסובך לי כל - כך העולם הזה. מסובך.

הרמתי ראש לשמיים, אלוהים באמת שם? למה הוא לא עוזר לי להתייצב עם עצמי? קשה לי ככה לבד. קשה לי מאוד. מאוד. חבל שכולם כאלה... כאלה... כאלה לא מבינים אותי! כל - כך מסובך לי העולם הזה.

נאנחתי אנחה עמוקה. אנחה כבידה. לא משהו שעובר מהר, בקלילות. אני צריך קצת אהבה, הבנה. לא את כל הדת הכבידה הזו על הראש בלי שאף אחד מבין את הכאב שלי, שנובע בדיוק מחוסר ההבנה של כולם. העולם הזה מתסכל אותי! בעצם, זה לא העולם הזה. אלא אילו כל האנשים האלה, שקיימים כאן. מי צריך אתם? כלומר - בהחלט ש... א נ י  צריך אותם! אבל לא ככה! איך שהם! אני צריך שהם ישתפרו קצת. יבינו אותי... אבל אי אפשר להגיד להם. הם לא יאהבו את זה, והם גם יאמרו לי שאני לא בסדר, מתלונן עליהם ולא משתפר בעצמי. הם יחליטו שאני ממש אדם חצוף. אין לי כח אליהם. פשוט ממש אין לי כח! אין!

_____________

פרק 14

אני מתחיל לחשוב ברצינות על ישיבה כמו שהציעו להורים שלי בהתחלה ומשום מה הם התעקשו שלא. אולי באמת של חוזרים בתשובה יהיה לי טוב יותר. מי יודע?

ההורים שלי מאוד לא מבינים אותי. כנראה שגם בתחום הזה הם לא הבינו מה יהיה לי טוב יותר. אחרת לא הייתי נדפק עם הישיבה כמו שהם התעקשו כל - כך. זו הייתה סתם עקשנות. ומיותרת. אני מזה לא מבין אותם! אם אני הייתי מתעקש על משהו כזה אז הם כבר ממזמן היו מאשימים אותי ב´איזה ילד עקשן אתה! זה יהיה לך יותר טוב! אני אומרת לך! כדאי לך!´ אבל כשהם מתעקשים על זה - אז הכל בסדר ולא קרה כלום. הם הצודקים, כמובן. כמובן! נמאס לי. והם לא מבינים את המצב הזה. ובעצם הם לא מבינים גם אותי. את כל התסכול הזה שלי. כל הזמן הם מדברים עליי. ´לא מבינים מה יש לו?! אנחנו בסך הכל ניסינו לשנות את דרך החיים שלנו!´, לפחות ניראה לי שזה מה שהם חושבים עליי. ונמאס! כמה כבר אפשר לסבול את זה?!

מזל שתפסתי את נחום, כחבר, כמובן. בפעם הקודמת שנפגשנו - שנינו התעלמנו מהמריבה הדבילית ההיא. וטוב שכך... לי יהיה הרבה יותר קל עם חבר בישיבה. אבל ככה יורד לי החשק למצוא לי ישיבה חדשה. חבל. חשבתי שאולי יתחשק לי בכל זאת, ואני אמצא את עצמי בישיבה של חבר´ה כמוני. שיש בניהם כאלה שממש לא בא להם להיות דתיים. אבל כשסוף כל סוף יש לי כאן חבר - אז זה ניראה לי שלעזוב זה קצת דבילי... אוף! כל החזרה בתשובה המעצבנת הזו! מי היה צריך אותה בכלל?!

מעניין אם אבא ואמא מתכננים לוותר על חידון התנ"ך שהם היו עוקבים אחריו כל שנה. זה חידון נחמד מאוד, ואני אישית חושב שאולי פשוט כדאי לי למצוא את עצמי אצל אחד החברים שלי משנים עברו, ונצפה בזה יחדיו. בטלוויזיה. זה נשמע לי טוב. אבל לא יודע אם גם בר - ביצוע.

*     *     *

"אבא?"
"כן?"
"תגיד, אתם מתכננים לראות השנה את חידון התנ"ך?"
"לא. השנה ובכל השנים הבאות - לא."
"למה לא, אבא? למה לא?" ניראה לי שאני נשמע קצת עצוב. אחלה. אולי ככה הוא יחשוב על זה פעמיים.

"כי זה משהו שלא שייך לציבור החרדי, זה מעורב. זה טלוויזיה. זה... לא מתאים. בקיצור."
"אוף! אז..."
"למה אוף? תשמח. אתה לומד כל הזמן תנ"ך. לא חייב דווקא את החידון הדבילי הזה."
"באמת? הוא דבילי? כל שנה אתה ואמא הייתם ממש מאוהבים בזה."
"זה היה לפני שגילינו את האמת."

גם אבא ניראה מאוכזב מן הרעיון, אבל הוא בטח החליט להסתיר ממני את זה שהוא מאוכזב. שינסה. אני לא כזה עיוור. ואני לא אידיוט. קשה לו גם עם זה שהוא לא יכול לראות את זה.

"אבא?"
"כן?"
"אתה מנסה להסתיר משהו?"
"ממש לא. למה?"
"כי... ככה."
"דיי. אופק. למה ניראה לך שאני מסתיר?"

עכשיו הוא לחוץ יותר. הוא עוד יותר מפחד שאני אגלה שהוא מאוכזב מיזה...

"אתה מסתיר את האמת בנושא. הריי אתה ואמא כל - כך כל - כך אהבתם לראות את כל החידונים שהיו בשנים עברו. ממני אתה לא יכול להסתיר שאתה מאוכזב."

"נכון. אני מאוכזב" היאח! הוא החליט להודות באמת... "אבל -" מיהר להוסיף למראה פניי השמחות בצדקתי - "אני גאה בכך שאפילו שזה קשה לי אני עומד בזה. כי זה מה שהיהדות מצווה אותי. זה מה שהדת רוצה ממני. ואני גאה בכך שאני עומד בכל חוקי הדת. זה חשוב לי, אופק..."

המבט שלו נעשה רך משהו... מוזר! אף פעם לא ראיתי אותו כזה רך, טוב. זה נחמד שהוא ככה. הרבה יותר טוב מקשוח, אני חושב.

"אבא. אני רוצה לראות את החידון."
"אז תאלץ לוותר על הרצון הזה שלך."

"ואם לא בא לי לוותר על הרצון הזה שלי?" שאלתי אותו במעט כעס, שהשתרבב אל המילים שלי, אל הטון שלי

"אז תאלץ לעשות את זה. אין מה לעשות."
"אוף! ואחר - כך אתם מתפלאים למה אני והדת הזו ב´ברוגז´!" התזתי לעברו של אבא שלי, כשאני ´קצת´ זועם, קצת - הרבה, אפשר לומר

"אופק! אתה חייב להבין!"
"לא רוצה להבין." עניתי לו, ופניתי לי בנחת מדומה, מעושה משהו, אל חדרי.

דיי, דיי! ידעתי שאני אצטרך לוותר על זה, וניסיתי לעבוד על עצמי, כנראה, שאולי לא נוותר על החידון. זה כזה נחמד. במיוחד שאני לא בטוח שאחד מהחברים שלי לא הולך להיות שם. הוא אמר לי שהוא הולך להיבחן לזה. אבל מאז כמעט ואין בנינו קשר, ולפי מה שהבנתי הוא אכן עלה לתחרות הארצית! אני מת ללכת לשמה! לראות אותו! למה?! למה להורים האלה לא אכפת ממני בכל התחומים האלו?! למה ההורים האלה לא מתחשבים בי בנושאים האלה, למה?!

ניראה לי שאני מתחיל לבכות, אני חש רטיבות. בטח! וכי מה הפלא בכך? אני מת, משוגע ממש, לראות את החבר שלי בחידון, בטלוויזיה לפחות, אם לא להיות שמה ממש - ואני לא יכול! ועוד היינו, ניראה לי, נחשבים לחברים דיי טובים - שכל הזמן הם רק ביחד! והינה - כשהוא ניבחן, ועוד בטלוויזיה אז אני לא יכול להיות שם! לידו! כמה מתסכל!

כן. אני בוכה. ועכשיו - אני בטוח בכך. אני מרגיש נהרות. לנעול את החדר? כן - אם אבא יכנס לפה... אין לי חשק להצטדקויות שלו. שלהם. שלו ושל אמא. אבל מצד שני - לא לנעול. כי אם הדלת תהיה נעולה ישר הואהם - הוא ואמא שלי, ישאלו אותי - מה קרה לך? למה נעלת את הדלת של החדר שלך נפגעת ממשהו? אל תגזים בעניין הזה! אתה חושב שאתה קצת מגזים?! ואין לי כח לזה. ממש ממש לאא. שילכו לטפל במישהו אחר פסיכולוגית. ניראה לי שאלך לשירותים. שם הם לא יתפלאו שנעלתי את עצמי. וזהו זה.

הם באמת לא מתפלאים, ואני חייב לציין שאני חש משום מה מעט אכזבה. לא אכפת להם שהבן שלהם מתוסכל? מילא, אמא, אולי היא לא יודעת מיזה, אבל אבא? לא אכפת לו? ניראה לי שהוא בהחלט שם את ליבו לתסכול ההוא שאפף אותי כשנאלצתי, בעל כורחי, לשמוע שאני מוותר, בעצם - זה יותר מתאים ´אוותר´ - שהריי זה עוד לא היה, על החידון הזה. מה יש? לא אכפת לאבא ממני? אני סתם ילד מעצבן ומפונק? אוף! אני רוצה מהם יותר יחס. אני ילד שלהם. ואני עוד בן יחיד. לא בא להם קצת יותר יחס אליי?! אוף!

הדמעות מתייבשות. אני אבדוק איך אני ניראה במראה - ולפי זה - לפי איך שאני ניראה - אז אני אחליט אם לצאת מכאן או שלא. מזל באמת שהשירותים והמקלחת באותו החד - ושיש כאן מראה, ´ראי´ - בשפה יפה יותר... אם התחלתי לשעשע את עצמי - אז כנראה שבאמת אני מתחיל לחוש נוח וטוב יותר.

מעולה!

________________________

פרק 15

אני עדיין בבאסה. מהעניין של החידון - כמובן.

ההורים האלה לא טרחו לשאול לדעתי ברגע שבו הם שינו את דרך חיי כולנו, ובנוסף לזאת - הם אינם מנסים להבין אותי. זה דיי מתסכל. ומתסכל יותר שהם אפילו לא חושבים על זה שצריך להבין אותי. זה ממש משגע אותי. אני מתחיל לחשוב רציני על מעבר ישיבה. אולי שם אני אמצא נערים שחושבים כמוני. מי יודע?

ללכת להגיד לאבא ולאמא שאני רוצה לעבור? או שאולי הם ידחו אותי בלי לחשוב על זה בכלל? אז אני עלול סתם להתאכזב, ולריב איתם. לא חבל לי? עדיף לי את המצב העכשווי - שאוי לא מבריק ונוצץ לי במיוחד, אבל לפחות לא שחור מידי. כמו שזה עלול לצור. מצד שני - אולי הם ישמחו כל - כך על זה שאני מבקש ישיבה - שכבר לא יהיה להם אכפת שזו בדיור הישיבה שהם דחו כשרק נכנסנו לעסק המזופת הזה שמתקרא ´הדת היהודית´ או, בעצם, שמתקרא ´היהדות´. מי יודע?

אז מה לעשות? לבקש מהם או שלא? אולי פשוט כדאי לי להשתגע מידי בישיבה המזופתת הזו, וככה יאלצו למצוא לי מקום אחר. שיהיה, אולי, טוב יותר.

עם דגש על ה´אולי´. אני כבר לא מאמין בשום דבר טוב שקשור לדת הזו.ץ היא לא עזרה לי עד עכשיו בשום דבר שקיים. אז במה היא יכולה עוד לעזור לי בעתיד? טוב. לא ממש לעזור. אבל לפחות לא להיות כבידה כזו, כמו שהיא עכשיו?

אלוהים... ניראה לי שאת האנחה המעוצבנת והעצובה שלה, שמעו כבר כולם בבניין הזה, וכשאני חושב על זה- אז ניראה לי שהם שמעו את זה אפילו יותר מפעם אחת... איזה תסכול. למה ההורים שלי לא עוזרים לי? אולי אני פשוט צריך לבוא ולדבר איתם? אבל אז הם עוד עשויים להציע לי ש:
"אולי כדאי שפשוט תנסה לזרום עם הדת הזו. זו הדרך שלנו, ואנחנו לא רוצים לשנות אותה. לא בקרוב. בכל אופן."

ואז אני סתם אשתגע מהם. אז למה לי? לא חסרות לי צרות. באמת שלא.

*     *     *

"אופק לאחרונה ניראה עוד יותר רגוז על הדת מאשר בהתחלה."
"הוא ´מת´, כהגדרתו, לראות את חידון התנ"ך."
"אוקיי, אז אני חושבת שהוא יאלץ לוותר על העניין הזה."

"כן, גם אני אמרתי לו משהו כזה. בגלל זה הוא כל - כך לא מרוצה. ממה, לדעתך, זה כבר יכל לנבוע? אצלו הכל לאחרונה קשור רק בדת.  ר ק  ב ד ת ! "

"ומה זה הכל?"
"כעס, בעיקר, למה אתה שואלת?"
"לא יודעת, כי חשבתי... ש... אולי יש בו גם שימחה? קצת שימחה, לפחות? או שיש בו רק רוגז וכעס על זה?"
"ניראה... לדעתי... יש רק רוגז וכעס בנידון."
"חבל..."

אנחה משותפת מתוך שני פיות. אוהבים אותו. ומאוד מאוד אוהבים אותו. למרבה חוסר הבנו, ואכזבתם לחוסר הבנתו.

*     *     *

אין לי כח ללכת אליהם, אבל הם קוראים לי עכשיו. אמא ואבא. ללכת אליהם או שלא? כדאי?

"מה?"
"אתה... אתה ניראה לנו קצת לא רגוע בימים האחרונים. מה קורה איתך?"
רק בימים האחרונים אני ניראה להם ככה? מצוין, אם כן...

"לא נוח לי בדת, ואתם יודעים את זה." ניסיתי להיות אליהם נחמד. נחמדי כזה.

"אבל למה? אופק? תסתכל על כל החברים שלך! כולם כל - כך נהנים. כולם כל - כך יודעים שהדת הזו טובה להם! למה אתה לא רוצה להיות בתוכה כמו כולנו, למה?"
אין לי כח. שוב אנחנו חוזרים לאותו הנושא? כמה כבר אפשר לחשוב עליו? לדבר עליו? אני סובל בו דיי והותר! לא רוצה! לענות או לשתוק, יעני במבוכה? אוף! שוב אני מוצא את עצמי במצב הזה, שבו אני לא יודע מה לענות להם! נמאס לי.

טוב. ננסה לענות להם. ניראה כבר. אולי אצליח.

"החברים שלי? כי הם לא כמוני. אני שייך לעולם אחר, ונידמה לי שגם אתם, במקור. אז בבקשה..."

השתתקתי. עכשיו - שידברו הם. לי נשבר מכל העסק הזה.