עת נברתי בממגורת הכתבים,

 זו שרחשיי מצטנפות בה.

 משיתי מתוך המון כוונות,

 אשדי הברות,

 את אותן שאישוניי מרצדות על פניהן,

 גומעות ללא שובע,

 נעימה מחלחלת מבקשת מקלט בתוכי.

"מבליעה אנחה של שלמות עמוקה",

הן ננצר בי אגד מילים שלחשת,

מבזיק בחיקי אבחות של הנגה,

מאיירות געגוע.

אל אותם קילוחי תיאורים,

במכחול מתענג,

מתנשא מן הקרקע,

משחק בנופים, מצטחק לרגעים,

מצחק על יצוע רקיעים.

ערגתי,

להלך מילים פועם בהלמות,

חצוף ושובב,

מתמר מקדח קני הנרפה.

כמהתי לקולמוס,

מתנוסס במשיכה

משוחה וניגרת,

כמוסה ומוצפנת,

ידועה אך לקסת הדיו

של זה

הכותב לי

שתיקות.