היא חשדה כי צפנתי,

סודותיי בעמקי נהרות.

היא ידעה כי אהבתי,

רק אותה מכל הבנות.

ליבי לה כספר הפתוח,

צפונות רוחי לה גלויות.

מילותיי זריתי לרוח,

רבות מהן נסתרות.

תעוקות ליבי שוב שבות,

היום בביתי שוב אפגשנה.

האם נאהב שוב עד כלות,

ואם לעולם לא אראנה ?.

נפגשנו, חיבקנו, אהבנו עד אור.

נפרדנו בכאב, רעדנו מקור.

חום גופה וגופי לעולם נלכדו,

בהיפרדנו חומות יפרדו.

זכויות שמורות - יואל מצגר