ועת ערב ירד ואלייך נבוא,

נשתה מיינך ונגזוז את צאנו.

האם מה ישאר מפריו בגנך,

אם אותך נעזוב והלאה נלך.

כעוורים עוד נסב מאחר הקוצרים,

על התלם נלך עוקצים נאסוף.

וציפור בודדה על קצה רגב תשב,

ועצוב ומא כמרור לו הסוף.

וגם אם נרחק אל חופים רחוקים,

אותך לא נישא כי עימנו היית.

ואותו כי רחק, וממרחק השנים,

כעצם רחוק את זכרו לא חיית.

ושוב לעת ערב אנו עולים,

ויבש לו הבר וכלה לו הצאן.

ואיה הוא הזר שאת פרייך העלים,

ואותך לאנחות הותיר ביגון.

שני הבתים הראשונים, נכתבו מיד לאחר מותה של אשתי(1998),ופורסמו בעיתון"אשדות יעקב איחוד", קיבוץ בו התגוררנו אז.

השלמתי את השיר לאחרונה, כי רק כעת הרגשתי כי סגרתי מעגל חיים אחד, ופתחתי חדש.

פריה של אשה הוא פרי בטנה, ועוולה גדולה היא לסרב לתת לה מתת זה.

זכויות שמורות - יואל מצגר, ארץ הגליל.