צלצול המעורר, את הדעת מרתיח,

עיניים טרוטות אל החושך זולגות.

רגליים נחפזות להסיט הבריח,

באופק כמעט והנצו אורות.

שורות המטיילים חודרת אל הכשף,

וזה שמוביל, פנסו בידו.

כושלות רגליהם,מאחרים הם בנשף,

וההר מחכה לם בתוך בדידותו.

ושביל הנחש מסתיר את המעל,

אגדות ברומו נחבאות וניגלות.

ולשורות המטיילים נותר רק עוד שעל,

ולשער הכבוד להגיע כלות.

ואודמים השמיים והאופק בוער,

ועיניים צורבות אל האופק בוהות.

ושביל אדום על המים לוהט וזוהר,

והרקיע מתמלא באלפי נגוהות.

וגלגל החמה מציץ מן האופק,

ומוחק לאיטו את אודם החן.

אף הגה, אף רחש, הולם לו הדופק,

רק רחש צלמניה עונה לו בהן.

וכתפי הרי אדום כזיקית מחווירים הן,

כאילו את סוד ההנץ מסתירים.

וים המלח בתורו גליו לוחכים,

ואדוות האור יוצאות מכליהן.

ותם החזיון, עייפים משתרעים,

ועדיין קולם לא ישאו זה אל זה.

ויודעים הם כי את חזיון האורים,

לביתם ישאוהו נאותו מחזה.

זכויות שמורות - יואל מצגר