כשדוד ראה את בת-שבע,

נשואה היא היתה וצנועה.

ולהסתיר את מה שנתן לה הטבע,

לא יכלה בביתה מבצרה.

ולכן אל הגג היא טיפסה,

ואל מול הארמון היא עיכזה.

ובוודאה שאין שכן ער או מביט,

היא פשטה אז כל בד ותכשיט.

באמבט המכיל חלב עיזים,

היא טבלה את גופה המרשים.

ובהביט בה דוד מחדרו בארמון,

מיד קרא הוא לשר המשקים.

לאחר ליל סביאה ושתיה,

את דמותה לא הצליח למחוק.

דין דברים בין המלך לשר המשקים,

והצו כבר יצא לו כחוק.

את הבעל שלח אל מותו,

ואת בת-שבע שלח אל אימו,

כדי שתלמד ותשכיל כל פריט ותרגיל,

שירבו הנאתו וחומו.

מוסר ההשכל הוא אחד,

אהבה זאת הפכה למושג,

ועליה רק אחת עוד תגבר,

סיפורם של דוד ואבישג.

זכויות שמורות - יואל מצגר