הכותרת אמורה להיות 'מה אתה עושה פה?', אבל האתר החליט שהיצירה צריכה להיקרא '1', ואם אני אתקן את הכותרת התמונה תיעלם, אז שיהיה '1'.
ההילה היא בגלל שצילמתי אותו בערב והשמש מאחוריו.
אהבתי את ההילה שמסביב.
גם הקומפוזיציה- כמעט מושלמת.
השפן היה צריך להיות טיפה יותר שמאלה כדי שיהיה ממש טוב- על אחד מקוי השלישים. איך שהוא נמצא עכשיו הוא בין השליש לאמצע התמונה וזה קצת מעצבן את העין...
הרקע מאחורה יצא אאוט-אוף-פוקוס וזה יפה ומדגיש את השפן הקטן...
[ליצירה]
הכותרת אמורה להיות 'מה אתה עושה פה?', אבל האתר החליט שהיצירה צריכה להיקרא '1', ואם אני אתקן את הכותרת התמונה תיעלם, אז שיהיה '1'.
ההילה היא בגלל שצילמתי אותו בערב והשמש מאחוריו.
[ליצירה]
סיפור סוער, מטורף, על יאוש ואובססיביות ועייפות נוראית שמתחקה אחרי כל רמז של אפשרות.
כתוב מצויין. מערכות קצרות ומרוכזות, עייפות שהולכת ומעמיקה עד הסיום השקט.
תודה רבה, ברוכה הבאה
[ליצירה]
השמיכות מקופלות, הסדינים מסודרים, נוסעת נשענת על מזוודה אטומה לרגע אחרון של מנוחה.
וזה יבוא, וזה יציץ וירשרש, וזה ילך ויחזור ויושיט לך יד ויקרא.
זה לא עלה, זה לא פרפר, זה לא רחש פרידה אפרפר. זה חושך קטן שחושש ששכחת.
אל תבעטי את השמיכה, אל תברחי מן החלום. יש כאן צל ומעין ורוח וסרפד ושועל מדלג, והעשב השוכב שעוד זוכר איך ישבת.
את יכולה להביא את המזוודה איתך, הוא יבין.
אגב - 'הדָבָר בשדות' או 'הדֶבֶר בשדות'?
(כן, לא, גם, מה ההבדל?)
שיר יפה, כמו חלום מהסס, רגע לפני.
תודה
[ליצירה]
קשה להבין את השיר, אבל חשים היטב את עצמת החרדות ותחושת חוסר-הברירה.
מעניין שאתה מציג את נפש האדם כבעלת יצר טוב ויצר רע, ו'משתלטת' על הנשמה והגוף.
[ליצירה]
רעיון מעניין, תודה
ואולי אפשר להוסיף לו את 'ורצע אדוניו את אזנו במרצע'. עבד הבוחר להישאר עבד אחרי ששמע 'כי לי בני ישראל עבדים', ננזף דווקא באזנו.
(תיקון ציטוט: 'פרקו נזמי הזהב אשר...' ולא 'פרקו הזהב אשר באזני...')
[ליצירה]
אשריך
אחוז בעוז מכחול ופלטה, עגן את המציאות על הבד המתנפנף.
הזמן פועל לרעתו, כל שניה מובילה אותו אל האין.
מעט סבלנות, אחינו בן אדם, מעט אורך רוח ועוד ננצח!
שיר יפה, מעורר השראה.
תודה
[ליצירה]
צביעות או לא, הנימוס הוא פקק שצובר את הכעס עד שהכל מתפרץ בגלל חיוך אחד לא-קרוא, ואם לא היית מנומסת והיית מתנהגת בדיוק מה שאת מרגישה, המוכר המופתע היה נשטף בכל המרירות שאגרו בך החיים בכלל וחי אחד בפרט.
אבל רגע לפני שאת מתפרצת אוחזות בך שנים של חינוך ועייפות ובמקום לצעוק את אומרת, 'שיחייך, למה לא?'
לו אך יכולת לחייך איתו.
[ליצירה]
ציניצחון!
פתיחה מרגשת, סיום מבדר, וחריזה מצחיקה כל הדרך. (ואפילו משלון מוסרי אם מתעקשים לנתח)
יש כמה שורות שהארכת בשביל לחרוז, 'אמר וירה ציניות של משורר בינוני' למשל, (אולי 'והתיך את המישור לרפש טובעני'? לא חייבים לכתוב 'אמר')
אהבתי את הסיום, ובכלל
תגובות