דמעות מחייכות

´איזה יופי! שמש אביבית וכל - כך נעימה בחוץ!´ זאת הייתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחו שעה שהתעורר והסתכל דרך חלונו, לפתע נזכר בשיר שכתב, ואשר הותאם למצב רוחו בימים האחרונים והחיוך נמחק מעל פניו.

´השמים הקדירו פניהם

והזילו דימעות עצב

האושר כבר לא אצלהם

הדיכאון כובשם בקצב


עצב עצוב לי מאוד
דיכאון שחור איום
איך אוכל להתגבר?
ואין לי אף עולם אחר?!


השמחה שלי כבר כלל לא כאן

רחוקה היא עד מאוד

השימחה ברחה מכאן

לא תשוב לחיות כאן עוד


עצב עצוב לי מאוד
דיכאון שחור איום
איך אוכל להתגבר?
ואין לי שום עולם אחר?!


וככה זה נמשך תמיד

עצוב כואב ומאוד מתסכל

באין לי כלל רע וידיד

אני בכלל לא מסתכל!


עצב עצוב לי מאוד
דיכאון שחור איום
איך אוכל להתגבר?
ואין לי שום עולם אחר?!´

´השיר לא משהו מבחינה שירית, אבל אני חושבת שהצלחתי לפרק ממני קצת, בזכותו..." חייך לעצמו חיוך לא - עליז במיוחד,

"אריאל?"
"כן?"
"מה קורה?" אימו הציצה בו בדאגה. הורים. גם כשתהיה בן מאה הם עדיין ידאגו ל"ילד הקטן" שלהם. כמה מרגיז!

"אני בסדר, אמא. ואת יודעת את זה!" ניסה לחייך, חיוך חיוור מאוד, ופנה בשנית אל חדרו, מאחר ולא חפץ בשאלות נוספות.

"אריאל? מה יש לך לעשות בחדר? אתה לא הולך היום לתפילה בבית - הכנסת?"
"לא. לא עכשיו, בכל אופן."

´תפילה בבית - הכנסת... תפילה בבית. כבר לא משנה לי, וניראה לי שגם לאלוהים... איפה אני מתפלל. בכל מקרה התפילות הללו לא עוזרות לי. אז חבל לי לשרוף את הזמן שלי עליהן!´

שלף את שירו בשנית, הוא היה מרוצה ממעשה ידיו, ועם כל העצב שחש, רצה לצאת אל השמש. רק שאז עוד עשויים לרכל עליו בביתו. עד כמה שהוא השתנה מאז חברו הטוב נהרג במלחמה. כמה השתנה מאז שחזר בעצמו משם. כמה הוא ´ילד´ קשה להוריו. כמה שהוא... דיי! לא רוצה לחשוב על זה. שיחשבו ושיגידו את כל מה שהם רוצים! אני אלך לאן שבא לי. אני גדול.

יצא. היציאה לחצר היה בה כדי להרגיע במעט את רוחו הסוערת. הוא ישב ו... חשב. חשב על עצמו. על החיים שלו מאז נהרג שלומי, חברו הטוב. מאז הוא עצמו נלחם. חשב על כל אותם הנושאים שבהם חשב שירכלו עליו. כבר לא היה אכפת לו מכלום. שירכלו. למי אכפת בכלל?! אנשים נהנים מלרכל גם אם זה סתם בגלל הסקרנות. אז קל וחומר שבמיוחד אם הם בטוחים שיש בכך תועלת. להם או ´למרוכל´.

רצה להיות עם שלומי, חברו. הדבר שהכי הכי רצה מכל מה שחש בחייו. רצון חזק. להגיע אליו. להיות איתו בשמיים. אבל - הוא פחד מהמוות. וגם - הוא לא חשב שיהיה זה הוגן עבור בני משפחתו. עם כל הכעסים הללו שהם גרמו לו - עדיין חשב שיהיה זה אכזרי מצידו להתאבד.

"אריאל?"
אריאל הרים את ראשו, אחיינו כבן השלוש
"אריאל?"
אריאל חייך אליו חיוכון חיוור מעט
"אריאל?"
"כן, שלומי?" לפתע חש בצמרמורות. גם לאחיין שלו קוראים שלומי! כמו לחברו הטוב שנהרג.
"אני רוצה שתעשה לי סיבובים באוויר!"
"לא עכשיו!"
"אני רוצה...!"
"טוב נו, בוא."
שלומי חייך, ועייניו נצנצו בשובבות ובקונדסיות, כשבא לאריאל, אריאל הקפיץ אותו באוויר, והוא צחק. צחוק של ילדים קטנים. צחוק שובה לב. והייתה זו הפעם הראשונה מיזה זמן רב - שאריאל חש בשמחה אמיתית גואה בו.