מרירות מוחלפת.

היא רצה. עיניה לא בהו בשום דבר ממוקד. לברוח! לברוח! לברוח! היא לא רצתה לפגוש באף אחד שמכיר אותה. כולם הקשו עליה כל-כך את חייה, לא רצתה לפגוש איש מהם. שישכחו ממנה. היא הרגיש שקשה עליה העובדה שהם חפצים בקרבתה, אחרי שהרעו לה כל-כך, בין אם זה היה במתכוון ובין אם לאו. כרגע היא חשה סבל, וכל מה שיגביר עליה את הסבל-לא היה רצוי. מבחינתה. היא ברחה מהם. ברחה מהכל. מהעבר, מההווה, וגם, גם מהעתיד שלה. לא לראות. לא להרגיש. לא להיות. פשוט לא להיות.

*  *  *

"מה קרה לך?"

"לי? קרה לי משהו?"
"כן. לך."
"לא ידעתי שקרה לי משהו" ניסתה להתבדח, מרירה מתמיד,

"אוף! באמת משהו קרה לך."
"למה את אומרת את זה?"
"לא יודעת... את מרירה כזו"
"רק עכשיו שמת לב?" צחקה במרירות. והסתובבה.

*  *  *

'מה יש לי היום? אני מרגישה מרירה מתמיד! יכול להיות שאני באמת מרירה היום?! אין לי כח לזה! אין לי כח לכלום!' הוציאה דף, לעסה את עפרונה;'למה אני עדיין משתמשת בעיפרון?' זרקה אותו:'גדלתי! אני אקח עט! מקסימום אם תהיינה לי שגיאות-יש טיפקס בעולם!', ושוב-כססה, והפעם את עטה.

'נו... מה?! אני רוצה לכתוב משהו! לפרוק מעלי! למה זה לא בא לי?!  ל ע ז א ז ל ! ! !' חשבה, עטופה בכעס, אחר הושיטה את ידה אל הדף:

"אתמול, היה יום השנה לאבא שלי. כולם מתייחסים אלי כאילו הייתי ילדה קטנה, בת 6 הכי הרבה. הם לא שמים לב שגדלתי. אני כבר בת 15.5! לא שלוש! אוף!!"

סיימה את הכתיבה והביטה בדף הכתוב בחוסר שביעות רצון. רצתה שיר. לא קטע יומני. אבל היא לא שלטה בזה. לא עכשיו, בכל-אופן, החליטה לנסות שנית, נטלה דף חדש:

"אלוהים! אבא שלי איי שם

רוצה אותו קרוב אלי

ולא ממני נעלם

רוצה אותו קרוב בלי דיי

שיחיה איתי, יסתכל אלי"

הפעם היא הייתה יותר מרוצה, לא כמו קודם, אבל גם עכשיו אושרה  לא נסק אל הגבהים. היא חשה ברצונה העז להצטרף אל אביה, אולי משם היא תבין למה כולם חושבים שהיא ילדונת כה קטנה. בעוד שהיא-איננה חשה כך. אחר-היא תלשה את הדף ובהתה בו, לפתע עמדו בעיניה דמעות, היא כבשה את פרצופה ברצפה, ובכתה, פשוט בכתה. אחר פרשה אל מיטתה, והמשיכה בבכי, בכי חסר מעצורים, חסר שליטה עצמית. היא הרגישה כמו ילדה קטנה שמייבבת על צעצוע, רק שהיא בכתה על דבר הרבה יותר חשוב שאבד לה-על שימחת החיים שלה-שאבדה איי שם-בזמן. אבא שלה נפטר לפני שנה, אבל אף לפני כן היא לא אהבה לחיות, העולם היה ניראה לה כמקום מרושע במיוחד, שמי ששמח בו-הינו יצור משונה במיוחד, שהרי איך אפשר לשמוח במקום הנורא הזה? תמיד היא התפלאה על הבנות שסבלו, אבל היו מרוצות, תמיד הסתכלה בעין עקומה בכל המשפחה שלה-שלמרות הסבל, הם חייכו, באושר, ניתן לומר, זה הציק לה. היא לא אהבה את הרעיון שבתוך כל הרוע הזה, שנקרא "כדור הארץ" ישנם גם אנשים המרוצים בחלקם, התקשתה לעכל את הרעיון, שהיה מוזר לה.

'אלוהים? למה?! למה?! למה?! אני כל-כך מגעילה שלא מגיע לי לקבל קצת טוב?', היא המשיכה לייבב, אך הרגישה שככל שהדעות זורמות יותר כך ההקלה קונה לה מקום גדול יותר בליבה, 'למה כל-כך רע לי?! למה...??? למה???  ל מ ה ? ? ?' נרדמה אגב בכייה.

*  *  *

קמה כשהיא מרגישה הקלה גדולה יותר, ראתה פתק על מיטתה,

'אור חמודה,

מצטערת, כל-כך מצטערת,

אבל הייתי חייבת לצאת מהבית, השארתי לך ארוחת צהריים על השולחן,

אוהבת-אמא'

אור התפלאה על עצמה, במקום לכעוס-היא חשה אהבה וחמימות כלפי אמא, אט אט חדרו בה הרגשות שונות לחלוטין לגבי היחס אשר לו היא זוכה בשל אביה, ז"ל. 'בעצם, אף אחד איננו חושב שאני קטנה מאוד, פשוט, הכאב שלי, כנראה, היה גדול מנשוא, ואני התייחסתי לאנשים בצורה לא נכונה, כאבתי. כאבתי מידי, עד כי שאר האנשים היו אלה שסבלו, ובראשם-אמא שלי! היא כל כך דאגה... כלומר-דואגת לי... והיא גם כל-כך אוהבת אותי... אולי אפילו יותר מקודם, כשאבא עוד היה חי, ושאז, אולי, הם אהבו אותי מאוד, כמובן, אבל לא כמו שאמא אוהבת אותי עכשיו. עכשיו אני והיא חיות האחת בשביל השנייה הריי, לא?' שאלה את עצמה, היא חשה ברצונה העז לגשת אל אמא, שחשה במצב רוחה הקודר של ביתה לאחרונה, ולנשק אותה, אבל היא לא הייתה בבית, כאמור, ולכן היא נמנעה מכך, 'אויי... אני כל-כך רוצה לחבק את אמא! סתם... סתם חשבתי כל מיני דברים אכזריים על העולם! נכון, הבכי טוב. עובדה. הוא שיחרר אותי! אבל עכשיו... עכשיו... אני מרגישה כל-כך נפלא. לא יודעת מה עבר לי בראש, ששינה לי את כל הליכי החשיבה!'

ניגשה לכתוב לאמהּ פתק תשובה:

'אמא'לה שלי

יקרה לי את מאוד

אוהבת אותך אני עוד ועוד

היחידה שבאמת אותי מבינה

ושאוהבת אותי כמו קטנה'

כשקראה מה שכתבה חיוך רחב האיר את פניה, חיוך, שהיה שונה בתכלית השינוי מהחיוך המריר שאפיין אותה לאחרונה, ושנה עוד יותר-ממצב רוחה לפני שנתה.

_________________________________

איך? כמעט נכתב כסיפור דיכאוני, אבל התחלפה לי כנראה המוזה בשניה האחרונה J אהה... וגם-החלק בכתב הגדול יותר-נכתב אחרי שסיימתי עם הסיפור כולו. אשמח לדעתכם איך זה ניראה לפני התוספות, ולאחריהןJ