כל היום בין המסמכים, היתה נבורה. רשימות מספרים ורוב מלל בלי שיטה, במשקפיים נפולות, בישיבה. ידיה מחטטות, מעלעלות בהתמדה. כל היום למעט הפסקה. שלושים דקות במסעדה, אני לידה. אין דמיון, בלי שום השוואה, רוחה בשמים, גופה לצידה.
[ליצירה]
מה שיותר מעניין זה ההקשר האחד שתחתיו נמצאים שתי הפעולות האלה. איך אותו זכרון גורם גם להקאה -פעולה המסמנת את סירובו של הגוף לקבל חומר מסוים לתוכו - וגם לבכי פעולה בה הגוף עולה על גדותיו ומראה לעיני כל את הרגשות הכמוסים.
[ליצירה]
זה יפה, למרות שבדרך כלל כאשר מנסים לקחת מטאפורה וללכת איתה לאורך כל הדרך אז מחליקים בסיבובים וזה לא יוצא כל כך.
כנראה שאנחנו דומים מדי למילים ולכן זה לא כך כך מסתדר...