כל היום בין המסמכים, היתה נבורה. רשימות מספרים ורוב מלל בלי שיטה, במשקפיים נפולות, בישיבה. ידיה מחטטות, מעלעלות בהתמדה. כל היום למעט הפסקה. שלושים דקות במסעדה, אני לידה. אין דמיון, בלי שום השוואה, רוחה בשמים, גופה לצידה.
[ליצירה]
אני מעונין להקדיש את השיר לזכרה של קרובת משפחה, מזל, (מזול -בפי) שהלכה לעולמה בשבוע שעבר (כ"ט תשרי תשס"ה)
שיר זה נכתב על בסיס זכרונות של שיחות קצרות עימה בערבית-עדנית עילגת שלי (ברור שהיא
הגתה שפה טורדנית זו בטבעיות) ובזכרוני, כאילו היתה מרימה אגודלה לימין ולשמאל בכל פעם שאמרה והסבירה לי עם חיוך, (בין השאר) את המשפט, אהלבכ ווסאהלה כמה אל זביב וואחלה.
[ליצירה]
יש כאן כמה צירופי לשון ששווה לעמוד ולהתענג עליהם. (דורכת בתעיות..- נהדר) ציניות במינון גבוה (אני שואלת אותך (ואל תענה לי))
את כותבת אותו נהדר (אמנם - - הכתיבה שלך לא מדגדגת את סיפור האושר המנדריני שלו. שכתבת בשבילו. (היא פשוט צורבת-אש) )
ואחרי הכל, העצב שעולה מהקריאה מָבְכִּי ממש.
נגה נגה, שיהיה לך הכי טוב שיכול להיות. מגיע לך.
(ואני, הולך להסתפק באושר המנדריני שלי)
[ליצירה]
לדעתי, הקטע הזה לא חרג מהגבולות שאני רואה כגבולות האתר. ואכן זה שהוא נמצא כאן ביטא את עמדתי בנושא.
בהחלט יכול להיות שאני טועה מדי פעם בתחושות שלי.
זה מה יש.
לשאלת רוח האתר:
הקו הכללי שמבוטא באתר מציג אופי דתי או אולי שמרני עם פזילה ברמה כזו או אחרת לגבול.
אפעם לא הבטחתי שהיצירות עומדות במבחן ההלכה. ומי שנכנס לקרוא כאן יצירות, צריך לדעת שהוא עושה זאת על דעתו.
אבל מצד שני צריך לזכור שאחוז היצירות הגבוליות באתר קטן. ובפועל יוצא לי לצנזר לא מעט קטעים.
קשה לי להגיד בדיוק מה הפרמטרים שעל פיהם זה נעשה אבל כאמור ניתן להתרשם לטוב ולרע ממה שאתם קוראים לאורך זמן.
בקיצור, אלו שני הצדדים וההתנהלות בינהם ועל גביהם מבטאת את "רוח האתר." שאנחנו מחפשים כל כך.