"כל משבריך וגלך, עלי עברו" כשתפס את עצמו, היה ממש היה שבור. כמעט בכה, אחר כך התערפל העולם מול עיניו הדומעות. "מדוע אני כה רחוק?" חשב, "מדוע מוחי כה אחוז ספקות? מדוע אין חיי צועדים על מי מנוחות? מדוע איני כמו חברי, התמימים, הפשוטים לכאורה, שאינם ניצבים לפני נסיונות כה עצומים?" וכך בכה ללא דמעות, אבל זה לא הקל עליו. כאב לו. כאב לו מדוע לא כואב לו כשהוא מכעיס את בוראו. היה אכפת לו מדוע לא אכפת לו. "האם אני מאמין בכלל?" שאל את עצמו בלא למצא תשובה. לפעמים, היה נראה לו שהיצר עזב את כל העולם ו"התלבש" עליו. לפעמים, לא הבין בכלל מה הוא עושה כאן, בעולם הזה. לפעמים באמת נמאס לו. "אברח", חשב, "אברח לי לקצה העולם. אתעלם. אשנה את אורח חיי. אברח..." אבל הוא לא היה פחדן, גם לא מדומיין. הוא לא חשב ש"שם" יהיה לו יותר טוב, לא. לפעמים פשוט לא הבין מדוע הוא אשם שהוא נולד כך, חשב שלו היה נולד בבית אחר, לא מאמין, היה לו טוב, לא היו באים אליו בטענות, ליבו לא היה כה קרוע, הוא לא היה כך, כה אומלל. בשעות של התעוררות הסתובב אחוז דיכאון ביערות, כמו מחפש שם את הבדידות האלקית, כמו מנסה לפרוק מעל עצמו את עול העולם. וקולו היה נישא אז לאלקים, מבעד לערפל התמידי, הפנימי, שאפף את מוחו, ערפל שרק מי שהרגיש יבין, רק מי שחש ידע. "מדוע עזבתני? מה אתה רוצה ממני, מה? מדוע כך אתה מרחיק אותי כל כך?" לפעמים ניסה לבכות, לפרוץ בבכי עז, לצעוק בקול שישמע בכל העולם. אולי כך יפרוק מעל עצמו את העול הנפשי הזה, אולי כך יתיר את הספיקות האדירים שניקרו במוחו המבולבל. הוא לא הצליח וזה הקשה עליו עוד יותר. לו לפחות היה יכול לבכות, לו לפחות היו דמעותיו זורמות, מרטיבות בדרכם את העולם כולו, אולי היה לו קל יותר, אבל הקלות לא היו הצד החזק שלו... ובלילות, כאשר הבלבול שאחזו התגבר, היה הולך למקומות המסוכנים, מקומות בהם לא תדרוך רגלו של אדם שפוי. כמו מתגרה במוות עצמו, כמו אומר, "לא אתאבד, לוואי יעשה לי זאת מישהו אחר, הלוואי יגאלני המוות". אחר כך היה מרגיש ריקנות כבידה ממלאה אותו, זורק עצמו על איזה פיסת דשא ונרדם בעצבות לא תתואר... שנים זה היה המצב. שנים שהיה נע בין קיצוניות אחת למשנה, שעות בין קיצוניות של תפילה ובקשה לה' ובין קיצוניות של ריחוק, שנים... והשנים ההם, לא היה מר מהם. לא היה דבר שהשכיח. תמיד, אבל תמיד, היתה הריקנות מציפה אותו, כמו היתה איזה ים סוער. לפעמים הציפה אותו סערת נפש עזה, כמו דוחקת בו, כמו לוחשת בקול "ברח, ברח לך בני, ברח לך לחיים אחרים. תמרוד. הן מורד אתה. עצמאי. לא יאמרו לך מה תעשה ומה תפעל. ברח..." ליבו לא מלאו. "הן מאחורי הורים, אחים, אחיות, האוכל לאמללם כך? האוכל שאת?" לא. ליבו היה רגיש מדי. הוא לא היה אדם רע, רק מבולבל, מבולבל מאד... וקרוע, קרוע מאד - - - לפעמים, שאל את נפשו למות, או לחיות. לא ידע בעצם מה הוא מבקש, לא ידע כלום, או נכון יותר, ידע – כלום! כמו מערבולת, כך חש. כמו מערבולת שמושכת ימינה, אבל גם שמאלה, והעיקר למטה, עמוק. נסחף לכיוונים מנוגדים, שונים ומשונים. חפץ להתקרב או להתרחק, או כלום וזה שיגע אותו. לפעמים חש כמו שני חלקים בגוף אחד, או שלשה. סוחב לימין, לשמאל, אבל העיקר למטה, רחוק רחוק. אי שם בצפון. יער. העצים מסתירים את הנוף, את השמים ואת צבאם. מסתירים. כאן היה לבד, רק הוא. הוא לבד. הוא ועצמו, הוא ועצבונו. והוא היה שם, מהורהר, נסער על נפשו האומללה, על עוצמת הרצונות, התאוות, שאוחזות בו. החליט לפתע לשים קץ. די, נמאס לו. הוא החליט. החליט להחליט כאן ועכשיו לאן פניו מועדות. די, נמאס לו! והוא החליט. החליט לבחור בדרך הקשה. ללכת בדרך אלקיו. הוא ידע, זה לא יהיה קל, הוא לא ישתנה. לא חשב שלפתע יניח לו היצר. שלפתע יעזבוהו הקשיים. לא! הוא ידע שאם ילך בדרך זו נכונו לו מעברים קשים, משברים. ידע שלא בהכל יעמוד. הן לכאורה לא ישתנה דבר. אבל הוא היה מוכן, ידע שאין זה מן החכמה להאמין כשקל, אין זה מן החכמה לקיים כשאין נסיונות, ידע שנדרש ממנו הרצון, המאבק, לא הנצחון. ידע שיש בחינת 'בקי ברצוא' ו'בקי בשוב'. צריך להיות 'בקי ברצוא' – כאשר עבודת ה' קלה היא, כאשר הנסיונות אינם מעיקים, כאשר הנפש רוגעת. אבל, העיקר הוא להיות 'בקי בשוב' – כאשר הניסיונות מאיימים לשבור, כאשר הנפש סוערת וגליה כמו מאיימים להטביע אותו בהם. כאשר יחשב להשבר. אז, יזכור, כי העיקר הוא המאבק. לימים, והוא עדיין בלב סערה מידי פעם, יביט לאחוריו. לימים, כאשר לא יהיו לו שעות רוגע רבות, כאשר יעסוק בצרכי ציבור שאינם מעניקים שלוות נפש, שאין בהם אור, יביט לאחוריו. יזכר באותו רגע, יזכר באותה שעה, והאושר יציפו. כי ניצחון כזה, לאו כל אדם נוחל. והניצחון הזה, להביט אל המאבק, להישיר מבט אל המשבר, להתמודד איתו מתוך רצון חופשי, הנצחון הזה לעולם לא ימחק. גם אם ישבר מידי פעם. גם כאשר מדי פעם, בשעת משבר, תתחדש לה המחשבה "אוי, מדוע נולדתי כלל? מדוע לא נולדתי גוי, פטור ממאבקים כאלו?" גם אז, כאשר יעמוד על סף התהום, כאשר רגלו האחת כבר תאבד את יציבותה, או אז יזכר, יזכור שידע כבר אז כי זה לא יהיה קל. יזכור כי כבר אז ניבא וידע מה ניבא – על הקושי הצפוי לו. אכן, לא קלים הם החיים, כלל לא. אמנם, אפשר וניתן לברוח מהם, רבים עשו זאת. לא, לא קלה היא הדרך. ארוכה, מלאת מכשולים, מהמורות. לא, אינה קלה. ולפעמים יתחרט כמעט. יחשוב, "מדוע לא קמתי וברחתי באותו רגע, מדוע לא עזבתי, השארתי את שדה המערכה לחזקים יותר? ואז יזכר, יזכר בהחלטה האמיצה ההיא, יזכר כמה הוא – החלש – היה חזק אז, החליט כאשר הוא יודע לאן מובילה ההחלטה. והוא ידע - - - ובשעותיו הקשות, כאשר אותו יאוש עתיק כמעט ויתגבר, ירים קולו בזעקה אל הקל. יתחנן, יבקש, יצעק... ידע, שגם אם לא נענה, לא אבדה תפילתו. כי שם למעלה, יש א-ל אחד ששומע, מקשיב, רושם ושומר, כל תפילה, כל בקשה... ועוזר... ידע, שלפעמים חפץ הא-ל באותה צעקה הבאה מעמקי הלב השבור, לא בניצחון, כי אם ברצון. לא בהצלחה, כי אם במאבק... ובאותם פעמים יזכר באותה החלטה. יזכור שהיה לבד, שאף אחד לא יכול היה לכפות עליו, שאף אחד לא יכול היה לומר לו: עשה. או: אל תעשה. שהחליט לבד! והוא צועד לבד, אבל הוא צועד. לפעמים כמעט כורע ונופל, אבל הוא צועד. מאמין שמישהו משקיף עליו מלמעלה, משקיף ולוחש: לך לך בני, לך - - - והוא הולך - - - ויש בו איזה אושר פנימי כזה, אושר שאין אתה יודע את מקורו, אבל הוא יודע - - - =============== =============== אחים, זהו סיפור אמיתי. סיפור חייו – החלקי מאד – של אחד מחברי הטובים. חלקי, שכן חלקים גדולים מסיפורו לא כתבתי, מפחד שיזוהה, וגם לו רציתי, איה סופר שיוכל לתאר את מאבקי הנפש העזים האלה? איה העט שתוכל לבטא רגשות כה עזים? הוא היה קרוע בין שני עולמות, קרוע ושסוע, עד כי כמעט איבד את הרצון לחיות. אבל בחסד ה', עמד לו רצונו להחליט ללכת בדרך שהוא החליט להאמין באמיתותה. אף אחד לא ידע על כך. לא הוריו, לא מוריו, אף לא חביריו. הוא צעד לבד. בלי מילה טובה, כי לא היה מי שילחשה על אזנו. כי לא היה מי שידע. בלי עידוד, בלי חיזוק – אלא מעצמו. והוא צועד לבד. ולפעמים, כאשר כמעט נשבר לו, הוא גם היום לא יודע אם זה השתלם, הוא גם היום לא יודע אם יחזיק מעמד, אבל את הניצחון שכבר ניצח, לא יוכל איש למחוק! והכל התחיל דווקא מנקודת היאוש העמוקה ביותר, כאשר כבר באמת נמאס לו. כאשר ידע כי אם לא יחליט עכשיו לאן הוא צועד – הוא לא יצעד יותר. אף אחד לא ענין אותו באותו רגע, מוכן היה לקחת את גורלו בידו. הוא מאמין, שבאותו רגע ה' הציל אותו. מאמין שלבדו לא היה לו את הכח להחליט. הוא מאמין שגם היום, למרות כל הקשיים והכשלונות, לולי עזרת ה' לו – לא היה מחזיק מעמד. הוא לא תוצאה של חינוך לקוי, משום שתמיד מרד, הוא לא היה תוצאה של הורים לא כשירים, לבית חם כשלו לא רבים זכו. הוא תוצאה של נפש עדינה, של נשמה גבוהה שנקרעה בתוכה. גם היום הוא מורד, מורד בכל רע, זועק על כל מה שנראה בעיניו כעוול. לא, הוא לא הפך מיסטיקן. הוא לא תלוש מהמציאות. להיפך, מחובר, יציב על הקרקע. הכרתי אותו לאורך כל התקופה, גם אני כמובן לא ידעתי מה עובר בנפשו, הוא לא הטיפוס שיתייעץ, או ישפוך את ליבו לפני חבר. למעשה, כמעט אין לו חברים אמיתיים. 'זאב בודד'. רק במקרה, לצורך מסוים, הוא פתח לפני – בהיסוס רב – את סגור נפשו. השביעני שלא אספר לשום חבר. מאז אני מעריך אותו, מעריץ. לא "מלטף", כי הוא אינו סובל עידוד שכזה. אבל מעריץ. והוא? הוא בטוח שהוא אדם חלש - - - יתכן. אך כלל ידוע הוא שבשעות צרה, מגלה האדם כוחות נפש שלא היה מודע כלל לקיומם. אולי זה מה שקרה. למעשה, גם אני – כמוהו – מאמין שהבורא ריחם, ראה את גודל צערו, את עוצמת רגשותיו ועזר לו להבין דברים מסוימים. היום, הוא אומר, הוא מבין כי החיים קשים. הוא יודע שאלה הם החיים. שזה, בדיוק זה, מה שה' מבקש ממנו, את המאבק. גם כשאינו עומד בנסיון, הוא אומר, הוא מחזק את עצמו בעצם המאבק. בדחית הכשלון – בשל המאבק – בכמה דקות, או ביותר, או בפחות. לא הייתי מפרסם את זה, אלא שחשבתי שתהיה בזה תועלת לרבים. איני יודע אם רצונו שאפרסם, אך גם אלו המכירים אותו, לא יעלו על דעתם שבו מדובר... דיברתי עליו עם חבר משותף, שאמר שקשה לו בדבר מסוים, "מה אתה אומר על ..." שאלתיו, "הוא?" ענה לי, "בחור טוב, אבל מה כבר 'עבר' עליו בחיים?" ... אז עבר עליו, ילד, עבר עליו הרבה. והוא, בניגוד לאחרים, גילה כוחות נפש שהרבה אחרים, שעמדו לפני ניסיונות קלים יותר, לא גילו. מה אתה יודע על מעברים, ידידי? מה?