היד אוחזת עט
המח כמצווה:
שפוך חמתך! עכשיו! כעת!
הלב כבד מנשוא כל מכאוביו
הדף לבן עודנו מחכה,
הדף חלק ואליך כקורא:
הגיע זמן-אני מוכן, הכה!
ואתה, המשורר מביט אל הלבן,
ומספר לו בשתיקה,
משפיל מבט ,
נבוך, ליד המחכה.
אין מילים על שיפתותיך,
וגם בדיו הן נאלמו מזמן,
הדף תוהה, אינו מבין,
איה אותו יוצר, אומן
אותו אוהב הנאמן.
תגובות