פַּעַם יָכוֹלְתִי לִרְאוֹת

צוּרוֹת פְּלָאִים בְּרוּם עָנָן,

לִתְפוֹר פִּזְמוֹן נוֹלָד בְּרֶגַע

בְּשֶׁל חִיוּך לְחַבֵּב אָדַם.

וְאֵיךְ אֱחְשׁוֹד כַּעֵת בְּכֹל

מִי שְׁעוֹמֶד מְאֲחוֹרַי וּמִצְדָדַי,

לִמְדוּנִי צֶדֶק, וְסֶדֶר מָהוּא

חוֹלֶה, גּוֹסֵס, מֵת.

הַרְאִי לִי, אָחוֹת,

אֵיךְ לְהִתְבוֹנֵן בְּפֶרַח נִצָּן,

כֵּיצָד זֶה תַּצִיבִי אַבְנֵי יְסוֹדוֹת

קֻבִּיָה עַל קֻבִּיָה,

תִּמְסֵרִי בְּאֶמוּן כַּדוּר לִיבֵּךְ

שֶׁיָחַזוֹר אֵלַיךְ גָּדוּשׁ יְדִידוּת.

שִׁירִי לִי אֶת אוֹתָּם

צְלִילִים חַסְרֵי מֵיְדַע נָחוּץ,

פִטְפוּטֵי צִיפּוֹרִים מְזַמְרוֹת

אָקְווָאה קְווָאה דֶּלָה אוֹמָה...