דַּיָּה הָיְתָה פִּסַת יָדִי הַקְּטַנָּה בִּימֵי הַיַלְדוּת

לְכַסּוֹת בָּהּ עַל  עֵינַי מִפְּנֵי הַמָּגוֹר

וְעַל בּׁשֶת פָּנִים;

אֲבָל בְּפִסַּת יָד זוֹ בְּיָמַי הַגְּדוֹלִים,

אֵין לְכַסּוֹת עוֹד מִפְּנֵי הַמָגוֹר

וְעַל קְלוֹן הַפָּנִים,

אַף אִם אֶתְכָּס בְּעָנָן וְאַף אִם

שְׁתֵי עֵינַי בְּיָדַי אֲנֲקֵּר--

(מתוך "ארבעה שירי בינה"/ אורי צבי גרינברג)

פִּסַת יָד

את אינך גְדֵלָה עִמִי

כף יד קמוצה

פִּסַת עַָלֶה תֵאֱנָה מַהוּהַ.

קְמָטַיִיךְ כָּזָב יְסַפֵּרוּ

על כן מן הַיָאֵה לַךְ להבליט

צורת עצמותיךְ

התואמת לאַרֶשֵׂת פָּנַי מינקות.

ואם אין בכך די

אל חָשָש, חֶמְדָתִּי

הרי עיני כבר כַּהוּ מלהבחין

בין כֹה

וכֹה.

כך אולי תקל מֵלַאכְתֵךְ

לדכּא את מחוֹל הצלקות

שאין בידך לכסות היום

כְּאַז.