ודוק של דמעות מציף את עיניה
בראותה בלכתם של בניה
בצאתן של בנותיה
אל חזית מלחמה
והיא שותקת, נאלמה,
במדי הקרב באים בניה לבקרה,
במדי קרבות באות בנותיה,
מתעלמים מדאגת עיניה
עייפים, מותשות מהקרב…
ממשיכים הבנים לספוג אבנים,
והבנות מנחמות ומוחות את דם הפצועים,
קוראים הילדים לעזרת האם הדואגת,
מפנים עורף לאומה הלועגת…
מצפים לנס, לדגל מתנוסס
שיודיע כי תם הקרב,
הניצחון הושג
מחר ברחובות יוחג
וישובו הילדים לביתם,
לאימם.
התשס"ג (בערך)
