לחץ כאן למעבר למאמר המעודכן שלי בבלוג תורה ומדע

ברזל ונחושת בארץ ישראל

בפרשתנו פרק ח פס´ ט נאמר: "ארץ אשר לא במִסְכֵּנוּת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת". גם בדברים פרק לג פס´ כה, מוזכר שבח זה, בברכת משה לאשר: "ברזל ונחשת מנעלך וכימיך דבאך", מסביר רש"י: "ברזל ונחשת מנעלך - ארצכם נעולה בהרים שחוצבים מהם ברזל ונחשת". מכאן שארץ ישראל נתברכה במחצבים ברזל ונחושת, על כך נדון בקטע הבא.

א.      אבני ברזל: לביטוי " ארץ אשר אבניה ברזל" מצינו שני פירושים:

1. הברזל הוא מאוצרותיה של ארץ ישראל.

עפרות ברזל נתגלו בארץ, בחלקן על פני השטח, בהר רמים שבמערב עמק החולה: במכתש הגדול ובנחל פארן שבנגב, אולם בגלל כמה סיבות, כלכליות בעיקרן-אין מנצלים אותן.

ע"פ רוב הברזל אינו מצוי בטבע בצורה טהורה, אלא במרבצים של תרכובות מוצקות עם יסודות אחרים הנקראות עפרות. את הברזל הפיקו מהעפרה בתערובת עם פחם עץ בתוך כורי היתוך שנחפרו באדמה.

2. בתרגום ירושלמי מפרש: "אבניה ברזל – ברירן כפרזלא". כלומר, לא מדובר על מחצב הברזל, אלא על ´אבניה´ שהן חזקות כברזל. את משמעותו של התרגום מסביר הרמב"ן: "הכתוב משבח את הארץ שנמצא בה מחצבות לאבנים יקרות, אבני גזית לבנות מהם חומות ומגדלים, לא כארץ מצרים וארצות רבות שוכני בתי החומר ונעשים ליושביהם קבריהם".  כלומר, הארץ נתברכה באבנים חזקות מהן אפשר לבנות בתים חומות ומגדלים.

בארץ ישראל שכיחים  כמה מיני אבנים קשות במיוחד, החשובים והשימושיים שבהם:

צור -  שכיח מאוד בנגב, ובשכבות דקות בין סלעי גיר במרכז ובצפון הארץ. מאבן זו נעשו רוב כליו של האדם הקדמון.כאשר מכים אבני צור זו בזו בחשכה ניתזים ממנה ניצוצות ולכן הצור שימש להדלקת אש.

בזלת – שכיחה בגולן ובגליל המזרחי. חלק מבתיה של טבריה בנויים מאבני בזלת שחורות. אבני הבזלת שימשו לסיתות ולטחינה, וכן לריצוף.

ב.      הנחושת: ישנן עדויות מקראיות וארכיאולוגיות רבות על הפקת בנחושת בארץ ישראל  בכמויות ניכרות;  על יציקת כלי המקדש בימי שלמה המלך נאמר: "ואת כל הכלים האוהל אשר עשה חירם למלך שלמה בית ה´ נחושת ממורט. בכיכר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה בין סוכות ובין צרתן" (מל"א, ז, מו-מז). בחפירות ארכיאולוגיות באזור באר שבע (ביר מטר) גילו תעשייה של כלי נחושת קדומה.

בשנת  1949 נתגלו בתמנע, כ-25 ק"מ מצפון לאילת, עפרות נחושת וכן כורים (תנורים) קדומים להתכת נחושת. המפעל הפיק כ-10 אלפים טונה נחושת מתכתית בשנה. ב-1983 נסגר המפעל סופית מסיבות כלכליות.

ע"פ רוב הנחושת אינה מצויה בטבע בצורה טהורה, אלא במרבצים של תרכובות מוצקות עם יסודות אחרים הנקראות עפרות. תחילה אוספים את העפרה מפני השטח וגם מעומק האדמה על-ידי פעולת כרייה, לאחר מכן מפיקים את הנחושת הטהורה מן העפרה בכורי היתוך.

במאמר המוסגר, כדאי לציין, את האתר "פונון"  - עליו אנו קוראים בפרשת מסעי בני ישראל במדבר: " וַיִּסְעוּ, מִפּוּנֹן; וַיַּחֲנוּ, בְּאֹבֹת (לג, מג). את פונון רגילים לזהות עם חירבת פינאן, בשיפולי גבעת אדום, כ-35 ק"מ מדרום לים המלח, וכ-9 ק"מ דרומית מזרחית לחירבת נחאס. מן כמות סיגי הנחושת שנמצאו בה מסתבר, שפונון היתה באדום המרכז החשוב ביותר להתכת נחושת. (יתכן שבפונון או בסביבתה אירע מעשה הנחשים ומעשה נחש הנחושת (במדבר, כ, ה-י). וכן פירש בתרגום יונתן בן עוזיאל וראה דברי הרמב"ן שם).