לרגע הרגשתי קלה,
לרגע הכל היה טוב,
טוב-כמו שלא היה אף פעם.
ואז היא התקשרה,
ומשמיים-
צנחה לי אבן על הלב.
ורוצה אני לחזור למצב הקודם-
שאז יכולתי לעוף באוויר.
ואיני יכולה.
שומעת ברקע,
"זה יתכן,
זה אפשרי,
כל עוד אנחנו כאן שרים"
אבל המנגינה שבלב התרוננה,
פרחה,
נעלמה לה-
בלי להשאיר סימן.
וכיצד הכל אוכל לעשות,
בלי המנגינה שלי?
ומצטערת אני על הרגע,
הרגע שבו היא החליטה להתקשר,
אבל לא אוכל דבר לעשות,
ללא המנגינה,
ללא המנגינה שלי.

(כ"א סיוון תשס"ה)