אותם אנשים שפעם אהבתי,

ששינו את חיי מקצה לקצה,

עכשיו הם שנואיי של ליבי הפרוע,

הם יורים ופוגעים,ואני מתכסה.

בשמיכה של שקרים ופנים לועגות,

שפעם חשבתי שהן ענוגות,

שהיו לי לאור בקצה מנהרות,

ועכשיו חתומות,ולי-הדמעות.

חוזר שוב ושוב אל אותו המקום,

שאותו אז אהבתי כשהייתי ילדון.

שיחקתי בין עצים ושדות ירוקים,

כל גופי התמלא בשמחת החיים.

ועכשיו הם בגדו בי,בנפשי,

"אחים לנשק",הם היו בשבילי.

אולי בגלל זה קרה הדבר,

אך בכל זאת ללב דבר לא נשאר.

מלבד געגועים למשפחה כה אוהבת,

שנמוגה בן רגע,והפכה לעויינת.

ואני השתניתי ונהייתי הזר,

שנזרק לבדו,בלב המדבר.

מהלך מחפש אחר לבבות אוהבים,

שלא ישליכוני,ויירקו בפנים.

מחפש חבר נפש שיהיה עמדי,

וכשאני אמעד,הוא יהיה שם איתי.

שלא תישחק אהבתינו או אנו,

שלא נתרפק על ברכיי כל שונאינו.

נהיה יחדיו רק אני ואתה,

עד הסוף המתוק אשאר רק איתךָ.