כמה שפרידה היא קשה,

היא תובעת ממנו המון,

היא יודעת את כל עברינו היום,

את העתיד היא תכמוס באזנינו.

פרידה חוברת לעצב וכעס,

חברים לעולם נשארים.

והפרידה לפעמים אותם מנתקת,

גורמת ללב קצת רעב.

איך אפשר לשכוח את כל הזכרונות,

הטובים,הרעים,והסתם מרחפים,

איך זורקים את כל אהבות חיינו,

ובולמים את הלב מלאהוב.

רוצה להיות כמו ציפור גבוהה,

בשמים זוכרת היא את כל העולם.

נודדת כמו רוח ממקום למקום,

אוהבת,נותנת אושר לבריאות.

עושה טוב לכולם,מזמרת בשיר,

בבוא הבוקר מנעימה את יומינו האפור.

גם ביום סגריר היא יודעת שטוב,

וקורנת מיופי הבר,הטהור.

בדשא נוצץ מהטל הקריר,

שעם נץ החמה הוא עולה,

השמש שולחת קרניים חמות,

שנוגות למקורה הרפֵה.

לכל אחד מאיתנו ישנה הציפור,שלוחשת באוזן ביום קצת שחור.

אבל רק אם נקשיב,ונשמע את קולה,נוכל לאהוב לעולם בלי לחזור.

נאזין לשירה,לינגון העתיק,ונרקוד לצלילי שירתה הערבים,

נשכח את עִצבינו ונחיה את הזמן,ונצא למסעות רחוקים,בלי שום תיק.

רק עם נבל בלב שמנגן את השיר,שיר הציפור,היושבת בפנים...