האפלה ירדה כבר על העיר,

ואילו הוא איש אינו מכיר;

אובד ברחובות הומים ברוחות מן העבר,

תר בשקיקה אחר אותו המעבר;

עיניו בנקודה במרחק האפל,

מוחו כמו נתון במעיין של ערפל;

גופו דמם לפתע באחת,

כאשר חש על מרפקו בלפיתה של יד.

מסב ראשו לעבר האוחז בידו,

ראה את דמותו מהתלת בזיכרונו;

נאנח ונרגע, מנסה לצאת לבסוף מהסמטה,

אור הירח מאיר את דרכו החשוכה, מעורר את נפשו הסחוטה.

הגשר שהכיר חדל מלהתקיים כבר מזמן,

ואילו הוא לא ידע על כך כלל ועיקר;

והנהר ממשיך לזרום כמו לא אירע דבר,

ואז הוא הבין באמת מה זה 'מי מנוחה' באותו המשפט.

ביתו שלו נחרב גם כן, אך הוא יאתר לעצמו מקום אחר,

יטפח מחדש את אדמתו וגינתו המרהיבה;

ישיב לחיים את כל אשר אבד,

יעודד אושר ושמחה והפעם לא ייגרר כבר לשום מלחמה.

הרס, חורבן, עורמה ושרפות – על כל אלה יאלץ עתה לחפות,

כל שנהרס ונחרב אבד ולעד, ועליו יהיה לשקם ולבנות עוד מקלט;

רק שימצא מנוחה ותקווה בלבבו,

שהרי לא נשאר לו עוד דבר פרט לכך בעולמו.