ישנו צל כבד על המים,אך אור נשפך יכול להניעו ,במחול נכרך במאמץ מוכרח מטפס אל עבר הבלתי,קיים.יסמינים מתפשטים בבהירות, היד כובלת לצורות ברוח. רק נשימות כסומק בעצי הצורך מפכים בהד לנוע; גל אל קול, קול אל אד מתבוסס בצחוקו שלו. נפרם, קרב, נפתר, מדגדג מתרחק. סמוך לבשלות ממרום כף גבהו הוא מורח, גם הירח,יכול לגלגל פחם שחור בפרשנות צמודה, מעט מתכלה, לאט נעלמת בחדוות הקיצה, נטמעת בשדה האין, נגלית במרחב היש.הוא ייתן מגע קליל והדמיון ירפא חלדו. אף לחושך מלוכלך יש קסם מיוחד משלו , המרחב לעצב מתוכו ולהשאיר בקרבו בריאה. ישנה פריחה על גדות הנהר,אך היא איננה תלושה ,שורשה עמוק מרחם האדמה,מתהום חרציות הגלגלים,השורש בעמקו כבול באלמוגים,מטפטפים,כבילות ממארת כמו שותת פיכחון חריף, צחה, רוויה פרושה פנימה בצלעה .
אין אצילות במרקם הזה,היית ממרקת לעד לו נצל את התם או אחז בו, מאמץ קרני החמה. עדין ,לוטף, לא נשב משכן תוכך ,נקר ע בתוכך יוצא מתוכך מהול בהשגה: כי הכול ניתן והכול יכול והכול מונח שם ברשות מתונה אומר,אהבי אותנו בצחוקך, במעוף חומך ,בתוכך בידך הפסוקה.
אך הוא ממתק, ו את , היית חוזרת בשפתך,למקום הלידה, לדמוע בדמה ולו רק בכדי לזכור מה קשה מידת השייכות ,היית מכסה את החללים הריקים בצבעי אוויר ותולה בין עליות לנמיכות שלט אוויר מאזן ובין קימור לשקיעות היית מוכרת את הדיו והנוצה והשמן והחימר והטוהר והדם והיית סוגרת ובוכה ונשרפת ומשלימה. רק משם מהשלווה השבטית של גמר המלחמה צומחת אות צחה ואין עוד צורך לבקש . ישנו סוף מעוגל לחיי המים על כן מותם לעולם איננו נכתב באש,יסוד הרגש רווי במים אמצי אותו בחכמה אל תניחי לו לעצם עיניים ,להתבייש
