"באתי ללוות אותך לביתך" אמרה הנערה יפת העין ותמירת הגוף  לאיש בן השישים עגום המבע וסומא העיניים. היה זה הספרן שעבר תאונה ועמד להשתחרר. הוא ישב על מיטת בית החולים ועמד בדיוק להשתחרר מבית החולים.לידו עמד נער בעל בלורית שחורה. הוא הביט בה במבט שואל ואמר לו שמישהי באה לראות אותו
"מי את?" שאל כלב בן פנחס, הלא הוא הספרן המתאשפז עקב תאונה.
"אני מטעם ארגון ההתנדבות
"אהה" אמר בקול יודעי והוסיף "כמה זמן תלווי אותי?"
"חודש וחצי בערך"
"נשמה יקרה" אמר העיוור.
הבחור צעיר עמד ליד העיוור לא יה אחר מאשר מרקי שבא לבקר את כלב בן פנחס. הוא שוב הביט בנערה ושאל:
"את לא מ...."
היא הנהנה ואז הוא לקח אותה שנייה הצידה ואמר לה:
"את מתחרות נערת מעריב לנוער? שלא תזכירי לו את זה, הוא ממש לא סובל אותם!"
"אני מטעם ההתנדבות, יש לי משימת התנדבות" אמרה
ומרקי הביט בה בחמדנות,סידר את השיער הסורר שלו והוסיף:
"אפשר לסדר בינינו משהו? אולי את רוצה לצאת לסרט?"
"היית מת!" החציפה מורן פניה לצעיר השחצן  ואמרה "כבר עדיף לי לצאת עם העיוור הזה!"

עיתון מעריב לנוער שבני שחרות רבים נהנו לקראו בגלוי (אם היו חילונים)ובסתר (אם היו דתיים ובפרט אלו הלומדים בכפר הנוער) אירגן כמידי שנה את תחרות נערת השיער או נערת השנה של העיתון ומיטב עלמות ציון וירושלם המתגוררות בין תל אביב לחוף אכזיב נהרו לתחרות והיטיבו חמוקיהן,לבושן ומסקרתן (מלשון מסקרה) ושיערן בשמן מור ושומשומין וכאן השתברו בבשמים אלו חומרים רבים שנמרחו על גבי הנערות הציפלונות שביקשו תואר והדר ולכן הורידו והשילו ממשקלן קילוגרמים רבים ונמנעו מאכילת דברי ג´אנק כגון המבורגרים ,נקניקיות ופסטרמה   וכו´ וגם שרפו את בשרן בחוף הים בכדי לתפוס צבע.
ובכל זאת מתוך מאות נערות בתולות (וספק בתולות) ונערות יפות מראה שנקבצו לאודישנים נבחרו אולי חמישים נערות ובין הנערות הללו נבחרה נערה בשם מורן - תלמידת תיכון מכבי. נערה יפה ובלונדינית אך טיפשה ככברה וכמסננת וכסיר של קוסקוס. ומורן זו  אגרה בביתה סטפה של עיתוני מעריב לנוער וממש מיום עמדה על ראשה תיכננה הכיצד תוכל להיות דוגמנית של מעריב לנוער. כל הנתונים היו בידיה היא הייתה גבוהה, בלונדינית, עיניים בהירות וגם טיפשה (במקצת) ורק הגיל היה לה כרועץ. והנה כשנבחרה פרצה בקריאות גיל ועזוז וקפצה לגובה רב וההורים שלה ארגנו לה הרמת כוסית לכבוד הכוסית לעתיד משום שהיו שותפים לחלום של בתם.
אך הנה היה לה לרועץ אחד מן התנאים להמשך התחרות –הייתה זו בחירה במשימה אחת מיני שלשה. בכדי להראות יעני כי הריבות החסודות והתמימות לא רק יפות וצחות עין ומבע  אלא טובות לב ואמיצות וצדיקות.
אז היו שלש אפשרויות:
1.    להתנדב בצער בעלי חיים (ומורן תיעבה כלבים)
2.    להתנדב בשכונות מצוקה (ומורן תיעבה מצוקה)
3.    ללוות עיוורים או קשישים לביתם

ומורן בחרה באופציה שלש. בגלל שזאת הייתה נראית לה הכי סטרילית. ואמרה למנהל של התחרות שהיא בוחרת בזה ללא כל צל של ספק. והוא נתן לה חודש וחצי של התנדבות פעמיים בשבוע...

מורן  נטלה את כלב בן פנחס הסומא בידו, שמה עליו את חליפתו הטובה והיטיבה את עניבת הפרפר סביבו וליוותה אותו כברת דרך עד לביתו  וטוב הדבר וחסד עליון  הוא  מבחינתו כי היה עיוור מכיוון שלא יכול לראות את מלבושיה של מורן שלא היו לבושים בגדר צניעות גרידא אלא היו יכולים להיחשב בעיניו כלבוש פרוץ ומופקר,כמו אש  זרה הייתה לרוח החינוך של ספריית כפר הנוער אותה הנהיג במשך ארבעים שנה.והיא כמובן לא תודרכה בזאת.ולמרבה האירוניה, ברגע של חולשה ועיוורון נתמך על ידי מה שהתנגד לו כל חייו.
הנה בכל זאת הלך עמה והיא הובילה אותו אל ביתו ששכן בדירת שיכון של אחד משיכוני הבטון והטיח המתפוררים של העיר, העלתה אותו קומה אחת וגם הכינה לו כוס קפה (אבל שמה מלח במקום סוכר) אבל הוא סלח לה לאחר שהרגיש בריח ומיד הראה לה איפה הסוכר.
והיא סיפרה על משפחתה מעט ועל התיכון שבו היא לומדת ועל השכונה בה היא גרה.
"יפה יפה" אמר כלב והראה לה מיד את הספרים שבביתו:
והנה ראתה מורן כי ספרים לרוב נתגבבו במדפי עץ אלון, הספוגים בניחוח טבק, ספרים עתיקים ומופלאים בלשון אשכנז ובלשון אספמיא ובלשון בני ישראל היורדים מצריימה והיו מסודרים כעין הסדר בספרייה ומורן הביטה בבית המלא ספרים והחסר תמונות  ותהתה הכיצד יוכל אותו איש פלאי וסגי נהור לעיין בספרים הללו.והנה ראתה תמונה של איש גדל מידות עם שפם עבה ובלורית שיער שיבה ושאלה:
"מי זה?"
"זה מלוויל דיואי. מי שהמציא את שיטת המיון העשרוני לספרים"
ומי זאת? –מורן הביטה בתמונה השנייה של אשה הדורה הלבושה בסגנון יהודי בוהמיה ומורביה
"זאת אשתי אלזה זכרונה לברכה" אמר.
"איך תוכל לקרוא עכשיו בספרים האלה?"
"נסתדר" אמר והוסיף אנחה "אומרים שזה עיוורון יכול לעבור"
והוא סיפר לה על כך ועל הא ודא וגם סיפר לה על ספריית כפר הנוער שבנה במו ידיו וכיצד הקפיד שתלמידי הכפר ילכו בדרכי ישראל סבא ולא בדרכי האמורי והפריזי ולבסוף סיפר לה על המקרה האחרון שקרה, כלומר התאונה הקשה בה היה מעורב  ועל זה שתפס נער עם גליונות מעריב לנוער. ואז שאלה מורן:
"ומה הבעיה במעריב לנוער?"
"זה עיתון לא חינוכי! רדוד ומלא דברי הבל!" קרא הספרן העיוור בקול רועד והוסיף:
"אוי לעיניים שכך רואות!"