בוהו! בוהו! אני עצוב! לא כייף לי בכלל..:(
(כן, כן לא התבלבלתי, כתבתי עצוב...זה מין קטע כזה של בנות לדבר בלשון זכר, זה חמוד..נו בנות..לכו תבינו!)
בצער כאב רב אני נאלצת להודות:
יש לי מחסום כתיבה!!!
אני מנסה לשכנע את עצמי שרק למשוררים אמיתיים יש כזה מחסום
(מורן, צאי מהסרט), אבל גם לי יש אחד כזה...
וזה לא שחסר לי זמן, כי באמת חסר לי זמן.
אני נראית כבר כמו גוש בטון ועמוד יסוד (בגרות באדרכילות),
ובלילות אני חולמת על שלמה המלך ואיוב, ומתעוררת בבוקר לצד עוד סיכום על צ´רצ´יל ומוצאת את המחק שנפל לצידי ולידו עוד איזה שליף שבו חומר באזרחות...
למרות כל זה אני לא מזניחה את הכתיבה ומקדישה כל יום זמן לפני השינה לשבת במיטה בנחת ולכתוב.
והנה כבר כמה לילות ברצף ששום דבר לא יוצא לי, שום דבר לא טוב מספיק, לא ממצה, אין בו מסר, אין כתיבה רצופה, אין כלום.
אשכרה דה ז´ה וו לתקופת גיל 12 שהייתי כותבת שירים ממש..ממש..המכה ה-11, אין מילים לתאר את הזוועה...
מתסכל לגמרי המחסום הזה.
מחסום רע, ילד רע, פויה לך מפה, קישטה..
מישהו חכם אמר פעם
"כדי להעשות משורר צריך להיות מאוהב או אומלל"
(לורד ביירון)
(מורן את עדיין בסרט)
אני מתחברת לאמרה, היא נכונה לגביי בכל אופן...
כשאני משחזרת לאחור, עד לפני כמה זמן הייתי מאוהבת עד מעל הראש וכתבתי המון באותה תקופה.
שירי אהבה קיטשיים כאלה :)
ועכשיו, כשנפרדנו דרכנו אכן הייתי אומללה ואז בא שוב הגל הגדול..הייתי כותבת אולי 3 שירים ביום, איזה מאושרת הייתי! הייתי נרדמת עם חיוך, הרגשתי מין סיפוק עצמי כזה..הייתי כותבת על הכל, לא רק על אהבה או אכזבה.
(אולי במובן מסויים אני חייבת תודה לטמבל, שהיה כמו מוזה בשבילי..)
ועכשיו, עכשיו מה?
אני לא מאוהבת ולא אומללה.
אולי בגלל זה המחסום תקף אותי עכשיו?
חכם על חלשים הא..מחסום רשע, אני אנצח אותו!!
אני נלחמת על הרצונות שלי ואני אראה לו מי יותר חזק...
לא סתם הם קוראים לי שושן פרא....
(Wild Rose)
תגובות