"כל הנוסעים בטיסה 635 ליפן, מתבקשים להגיע לשער 12

 החלה העלייה למטוס"

זהו, חשב לעצמו, סופסוף זה קורה, הגיע הרגע לו חיכיתי, אני עף מפה.

נשיפה ארוכה, הוא קם מכסאו לקח את התיק והתקדם לעבר שער 12

התור  לפניו כלל כעשרה אנשים, אבל זה נראה לו התור הארוך והאיטי ביותר

בו נתקל בחייו.

"כרטיס, בבקשה", הוא  הגיע סופסוף לדיילת החביבה, מסר לה את הכרטיס

"בבקשה, טיסה נעימה", החזירה לו את הכרטיס וחיוך רחב על פניה.

הוא עולה למטוס יושב במקומו, חוגר את חגורת הבטיחות, מניח ראשו לאחור

עוצם עיניו וחיוך רחב על שפתיו.

המטוס מתחיל לנוע, מגביר מהירות ועולה לאוויר, סופסוף ממריאים.

טלטול עז מעיר אותו, המטוס כולו רועד, הוא מביט משמאלו ומימינו לא רואה איש

הוא מביט לאחור ולפנים המטוס ריק, הוא משחרר את חגורת הבטיחות וקם מכיסאו

אך הוא נהדף חזרה לכיסא וחגורת הביטחות נסגרת עליו, שוב הוא מנסה לקום

אך ללא הצלחה, הפחד מתחיל  לחלחל פנימה, הוא מחפש מישהו אך לא רואה נפש חיה, מנסה שוב לקום אך משהו דוחף אותו כל הזמן חזרה לכיסא וחוגר אותו בחגורת הבטיחות.

"הצילו", הוא החל לצעוק,"הצילו, מישהו? ", וממשיך לנסות להחלץ מהכיסא, לפתע כבו כל האורות במטוס, חושך מוחלט, הרעידות פסקו ושקט.

"הצילו, יש פה מישהו?, הצילו, בבקשה", המשיך לצעוק.

האורות נדלקו, הוא משחרר את חגורת הבטיחות ומצליח להשתחרר מהכיסא

הוא ניגש לחלון, חושך בחוץ  אך מלבד זאת הכל נראה רגיל, אז איפה כל הנוסעים, חשב לעצמו.

החל לצעוד לעבר תא הטייס, פתח את הדלת ולא האמין , אין טייס, התא ריק אין אף אחד.

לאן, לעזאזל, נעלמו כולם?

הוא חזר לגוף המטוס והחל מחפש, ניגש לשירותים , ריק,  חיפש בין המושבים

ירד אף למטען המטוסים אך כלום אין נפש חיה מלבדו במטוס, אין ציוד , אין כלום.

חזר לתא הטייס כשכל הדרך מנסה לשחזר במוחו את מה שעבר מהרגע שעלה למטוס

היו מלא נוסעים, דיילות, טייסים לא יכול להיות שנרדמתי ושכחו אותי פה, וגם אם כן, איך אני שוב באוויר?

הגיע לתא הטייס לקח את מכשיר הקשר וקרא "מיי דיי , מיי דיי, כאן טיסה 635 של אלעל מישהו שומע אותי?"

"טיסה 635 כאן מגדל הפיקוח, שומעים אותך היטב"

"אוו, תודה לאל, שמי גבי אורון, אני נוסע בטיסה 635, אתם חייבים לעזור לי

 אני לא מבין מה קורה פה, כל הנוסעים והצוות נעלמו, אין פה איש מלבדי"

"טיסה 635, מה זאת אומרת נעלמו?,  מי מטיס את המטוס?"

"הטייס האוטמטי, אני חושב..."

"טיסה 635, המתן "

"לא, אל תעזוב אותי, בבקשה", צעק למכשיר הקשר

לאחר דקות ארוכות של שקט חודש הקשר

"טיסה 635,כאן מגדל הפיקוח, אנא הזדהה"

"אמרתי לך, שמי גבי אורון, אני נוסע בטיסה 635 מבן גוריון לטוקיו"

אדוני, אנחנו מבקשים ממך לרדת מהתדר זה, זהו תדר לתקשורת עם מטוסים ולמקרי חירום"

אני במטוס שכל נוסעיו וצוותו נעלמו, אז מה זה אם לא מקרה חירום??" צעק

"אדוני, אני חוזר ומבקש לרדת מהתדר הזה, אני לא יודע באיזה משחק אתה משחק ולמה, אבל לא בתדר הזה ואם לא נאלץ לערב את המשטרה, זוהי עבירה פלילית."

"תערב את המשטרה, תערב את הצבא, את מי שרק תרצו, רק תעזרו לי , אני לכוד במטוס, ללא נוסעים, ללא טייס. עליתי על טיסה 635, נרדמתי בהמראה וכשהתעוררתי כולם נעלמו והמטוס עדיין באוויר, אנא תעזרו לי, בבקשה", דמעות החלו לזלוג מעיניו וקולו רעד, "בבקשה, תעזרו לי"

"אדוני, טיסה 635 נחתה בשלום בטוקיו, לפני שעתיים, על כל נוסעיה וצוותה

אז אנא ממך רד מהתדר הזה ותפסיק עם השטות הזו."

הוא היה בהלם, שבור מההודעה האחרונה, הוא התיישב על הכיסא מנסה להבין

מה זאת אומרת נחתה לפני שעתיים, מה קורה פה?

מנסה להזכר, לשחזר מה קרה מהרגע שעלה למטוס ועד לרגע שהוא התעורר

אבל שום דבר חריג לא עלה בראשו.

לאחר כחצי שעה שישב וניסה להכניס סדר והגיון בדברים, עדיין לא הצליח להבין מה קורה, הגיע זמן לפעול, אמר לעצמו, לא חשוב מה קורה פה אלא איך אני יוצא מזה, בכל מטוס יש מצנח אמצא אותו ואוכל לצאת מפה, קפץ מכיסאו והלך לחפש מצנח.

חיפש בתא הטייס, בתאים מעל המושבים, במטען המטוס, אך ללא הועיל לא נמצא כל מצנח, טוב אמר לעצמו אצטרך להנחית את המטוס בעצמי, ראיתי בסרטים איך עושים את זה כל הזמן, זה לא צריך להיות מסובך.

הגיע לתא הטייס, התיישב על כיסא הטייס, הביט על לוח השעונים מנסה למצוא משהו שירמוז לו על הצעד הבא שעליו לעשות.

, הוא לחץ על הכפתור כלשהו ומיד החלה צפירה עולה ויורדת, ומספר נורות החלו מהבהבות על לוח השעונים, והמטוס החל לצלול מטה.

הוא ניסה למשוך את ההגה בכל כוחו ולאזן את המטוס, כפי שראה בסרטים, אך ההגה לא זז, כאילו שקל טון, לא מגיב והמטוס ממשיך לצלול.

הוא רואה את הקרקע מתקרבת אליו במהירות והוא יודע שאין לו מה לעשות בעניין

הוא מתכנס בתוך עצמו, עוצם את עיניו ומחכה להתנגשות, המטוס פוגע באדמה

פיצוץ גדול וחושך מוחלט.

הוא פוקח את עיניו, רואה דמות מטושטשת, עומדת לידו, הוא מנסה לדבר אך המילים לא יוצאות רק מלמולים לא ברורים

"שששש", מרגיעה אותו הדמות," אל תנסה לדבר, יהיה בסדר"

נדמה לו שהיא מחזיקה מזרק ובידה ומתקרבת לידו הימנית, הוא חש דקירה קלה, ולפני שהבין מה קורה, עיניו שוב נעצמו.

כשפקח אותן שוב, כבר היה פחות מטושטש, הוא לא ידע כמה זמן עבר או איפה הוא נמצא, הוא הביט סביב החדר בו היה כולו צבוע תכלת, ללא תמונות או כל קישוט אחר

לא היה חלון בחדר רק דלת אפורה, הקירות היו מרופדים במעין ספוג, כנראה למנוע פגיעה מהשוהים במקום.

הדלת נפתחת, נכנסת אחות," בוקר טוב, מר גולדמן, מה שלומך?"

הוא  הביט בה,לא היה לו מושג מי היא, ולמה היא קוראת לו מר גולדמן

"את מדברת איתי?", שאל.

"כן, מר גולדמן",ענתה לו בחיוך,"אתה רואה מישהו נוסף בחדר?"

"למה את קוראת לי בשם הזה?"

"מר גולדמן?" שאלה, "זה שמך, ירון גולדמן, איך תרצה שאקרא לך?"

"אני לא ירון גולדמן", ענה, "שמי גבי אורון, ומי את?, ומה זה המקום הזה?

איפה אני נמצא?" הוא ניסה לקום ממשכבו ולהתיישב, אך ראשו הסתחרר והוא שב

למצב שכיבה.

"לאט, לאט, מר גולדמן", ניסתה להרגיע אותו האחות," אני האחות מלינה, ואתה נמצא באותו מקום שאתה נמצא כל יום ביה"ח"

"למה את ממשיכה לקרוא לי מר גולדמן?", שאל בכעס,"קוראים לי גבי אורון!!!"

"בסדר, בסדר, היום קוראים לך גבי אורון, אין בעיה, מר אורון בסדר?", אמרה בטון מזלזל

"אל תתנשאי עלי" ,המשיך בכעס," שמי גבי אורון!"

"עכשיו תעני לי לשאלות שלי, כמה זמן אני פה?, ומה עם המטוס שהתרסק? , והנוסעים, הצוות שנעלם?"

"איזה מטוס?, מר גולדמן, על מה..."

"אורון, גבי אורון", הוא קטע את דבריה," טיסה 635 ליפן,שהייתי בה והמטוס התרסק, כמה זמן עבר מאז ההתרסקות?"

"מר אורון, לא התרסק שום מטוס, לא טיסה ליפן או לכל מקום אחר, אתה נמצא פה

כבר חמש עשרה שנה, לא יצאת מביה"ח ובטח שלא עלית על שום מטוס."

הוא הביט בה המום, מנסה לעכל את דבריה, הוא זוכר את הטיסה, את ההתרסקות

האם ייתכן שדמיין את זה, שחלם?

"הגיע הזמן לתרופה שלך, מר גולד.., סליחה, מר אורון", תיקנה את עצמה.

היא הכינה את המזרק, הוא המשיך במחשבותיו על דבריה, היא ממשיכה לקרוא מר גולדמן, וזה לא שמו, הוא בטוח בכך, או שמא  גם זה חלק מהחלום, הוא הרגיש דקירה קלה, והתרופה מיד השפיעה ועיניו נעצמו.

היא יצאה מהחדר, נכנסה למשרדה, הרימה את שפורפרת הטלפון וחייגה

"חיכיתי לעדכון שלך", אמר הקול מעברו השני של הקו.

"הכל מתקדם על פי התוכנית",אמרה," הוא על סף שבירה, עוד שבוע ומר אורון יהיה בדיוק במצב שרצית, הוא יהיה מוכן, לשירותך."

"טוב מאוד, תודיעי לי כשזה יקרה."אמר וניתק.

הוא הגביר את הווליום בטלויזיה שבמשרדו, בחדשות דיווחו על התרסקות מטוס נוסעים באמצע המדבר, אין נפגעים, דיווחו,

סוף דיווח, הוא חייך וכיבה את הטלוויזיה