בכיתי.
כן,בכיתי.
ואני לא מתביישת בזה.
בכיתי.
בכיתי.
בכיתי על דוד.
על דוד שלא זכיתי להכירו.
דוד-ושמו יצחק.
בכיתי על כך,שרק בתמונות ראיתיו.
שרק מחוברות דוממות הכרתיו.
בכיתי על שלא נולדתי שלושים ושתיים שנה-
כדי להכירו.
בכיתי על המלחמה האכזרית שלקחה אותו-
וללא תמורה.
בכיתי,
ואיני מתביישת בכך.
(יום הזיכרון לחללי צה"ל, אייר תשס"ה)
אך פני הדוד
נותרו למעצבת
ודמעה אחת יורדת
ומותירה אותי כואבת (תודה לאביב וסתיו)
תגובות