כשהתעוררתי היום,

עליתי על המשקל

שקלתי יותר

וזה היה קצת מוזר,

צחצחתי שיניי

והמברשת נדבקה לחיכי,

והכול סביבי,

נמשך אליי בכוח על טבעי.

יצאתי החוצה,

והגשם ירד עליי לא הפוגה

התרכז רק סביבי ולא נפל עוד

בשום מקום אחר בסביבה.

המטריה שלי הייתה היחידה

מתוך שלל המטריות שקרסה

הותירה אותי פגיע, לגשם

ולמבוכה.

וכשהגעתי לשערי בית ספר,

כולם לטשו בי מבטים,

וכשהתיישבתי בכיתה

לא היו כלל לבטים.

הבחורה הכי יפה

היושבת הרחק ממני

התיישבה לצידי,

וכל הזמן וכל העת

לא הפסיקה לנעוץ בי

מבט נוצץ.

עיניה הסתכלו בי בהשתאות

וכל תנועה שלי תיעדה בהערצה וליאות.

והמורים גם הם הביטו בי בחיבה,

הילה של חוכמה לידי זרחה .

והשאלות ששאלו

והמידע שהעבירו

ואפילו ההערות הקטנות

כוונו כולם אליי,

הייתי המרכז,

והם נעו מצדדיי.

הבחור הכי מקובל בשכבה

וילד הכי חכם בכיתה

והליצן המגוחך

והשרירי המנופח

כאילו סביבי רצו להיות,

נעים באליפסות ארוכות,

סביב מעין מכרז,

ואני הוא אותו מרכז.

מרכז המשיכה בעולמי,

וכול השאר נעים סביבי.

כלואים בכוח המשיכה שלי

משלימים כל פעם מסלול שנתי.

והמסלול כלל לא קבוע,

הוא משתנה.

הוא תלוי בתודעה שלי

באותו זמן ועת.

קרובי משפחה

משלימים מסלול

תוך פחות מדקה

וחבר קרוב עלול

גם הוא לעשות מסלול

במשך כשעה

וחברים רחוקים,

ומכרים נושנים

שמזמן אבד עליהם הקלח,

נזרקים למסלולים ארוכים

של חודשים ושנים,

ורק אם אפגוש אותם ברחוב

לפתע יצאו מהאורביט

הארוך והמייגע שלהם

מסביב למרכזי,

יבלעו פנימה.

למרכז התודעה,

עד שיחלו אט אט

את תנועתם,

חזרה למקומם,

ושם ינועו בשנית,

עד לפעם הבאה.

ובסופו של יום,

כשהכול עדיין דומה לחלום,

עליתי על המשקל

וכבר לא כה הופתעתי לראות

מדוע אני שוקל יותר,

אחרי הכול יש לי עולם שלם

שאני שוכב על גבי

שהולך מסביבי ואיתי...

ואני לא משלה עצמי לחשוב,

שאני המרכז היחיד בעולם,

אני אחד מני רבים,

יקום מקביל,

בשם דרור.