|נכתב שווה בשווה עם אורי(אוריאל) מלונביצר או כפי שתכירו אותו בעתיד כטרנטינו הישראלי הבא.|

אומרים שאקדח המופיע במערכה הראשונה יירה בשלישית.
אנחנו ירינו כבר כשהתזמורת החלה לכוון את הכלים.
זה די פשוט.
אתה משאיר שניים במכונית בריחה, שניים נכנסים לקיוסק השכונתי יורים לכל כיוון ולוקחים חפיסת סיגריות, הרי בשביל זה אנחנו חיים, אדרנלין, אש וסיגריה.
קראו לי חתרן, קראו לי אידיוט, תקראו לי רוצח ואני אקרא לכם בני אדם ולא במובן המחמיא של המילה.
אתם מאוד מעודנים, מאוד מנומסים, אבל עם יד על הלב, כמה פעמים בימי חייכם רציתם לאחוז את אותו כלי חושני ולירות בפקיד הדואר השכונתי?
כן...
אני מדבר על אותו זקן עם כוס התה שעדין מקלל את היום בו הופסק השימוש בפנקס האדום.
ידוע לי שאנרכיה היא סוג של טפילות על החברה המסודרת ואני יודע שלא הייתי מתעצבן על פקיד הדואר אילו הדואר היה מומצא על ידי החברה המסודרת.
ניתן לומר שאני מעריץ חלק מההמצאות של החברה. קחו לדוגמא את הרמזורים. אתה נוסע קילומטרים על גבי קילומטרים ברכבך ולפתע הרמזור נהפך לאדום. כאילו אומר לך: "תירגע... תעצור, פתח את הרדיו, שמע מוסיקה טובה, תדליק סיגריה, אנחנו בעוד כמה שניות יוצאים לדרך".
אבל כשעמדתי בתור בסניף הדואר עם אגלי זיעה זעירים מצטברים על מצחי, ולפני בתור גמלאי שבא לקבל את קצבתו, ומאחורי שני עובדים תיאלנדים המבקשים לרכוש כרטיס חיוג, ניסיתי להבין מדוע אותו פקיד הדואר מתעקש לפרוט לגמלאי את קצבתו במטבעות של חמש אגורות.
יצאתי מהסניף לאחר שביקשתי מהזקן שישמור לי על התור.
הוא לא כל כך הקשיב לי משום שלפקיד הדואר נגמרו המטבעות והוא החל לשלם לו בכרטיסי טלכארד ובולים.
התיישבתי על המדרגות בכניסה והצתתי לעצמי סיגריה. תוך כדי שאיפות עצבניות פנה אלי זר ושאל אותי אם גם אני ממתין לזקן עם הפנסיה?
שיחה קצרה עמו ועם עוד שני אנשיים שהתיישבו לידי במדרגות הבהירו לי שאני לא היחידי בעולם שמפנטז על ניפוצי גולגלות של פקידי דואר מיותרים.
דרך מוזרה לפגוש חברים אבל אני רואה בזה סוג של אצילות, אחרי הכול, מה יותר נעלה מלהתאגד בחבורה המוכנה לפעול למען אידאולוגיה מבורכת?
סיכמנו להיפגש בביתי. לא הכרנו אף אחד בשם, מה שבטוח-בטוח.
לאחר שהבנו שלצדק יש קנה אחד, סיכמנו את פרטי התוכנית.
הוצאתי את האקדח מהמגירה ופנינו אל סניף הדואר. נכנסנו פנימה, אחד סגר את דלת הכניסה והסיט את השלט מ" פתוח" ל "תכף אשוב אני כרגע נרצח".
התקרבתי לפקיד הדואר בחיוך ובסיבה טובה להתעצבן. ביקשתי ממנו לשלוח מכתב לחו"ל והוא דרש אישור מהשגרירות.
אז הוצאתי לו את האישור ויריתי בו.
הוא המשיך לשבת בכסאו באותה תנוחה עם קליע בראשו וכוס התה ביד שמאל כשאני ממלמל לעברו : "מאז ימי המנדט כבר אין צורך באישור מהשגרירות".
שלושת חבריי לצדק לקחו את שטרות הכסף שבקופה והמירו אותם לזקנים מטלכארד ובולים לכסף אמיתי בו יוכלו לקנות טלכארד ובולים.
אותו זקן שעדין נשאר שם מאתמול פנה אלי ואמר לי בהתרגשות שזה מזכיר לו את ימי נעוריו בחבורת רובין הוד.
זקן חביב, חשבתי לעצמי, כמה חבל שהוא סנילי.

אני יושב כעת בכלא באר שבע, מעלעל באוסף הבולים שליקטתי ממכתבי גמלאים מעריצים, וחושב לעצמי...
לכל כדור יש כתובת, צריך רק להדביק את הבול במקום הנכון.

|מאיר פרידמן/אוריאל מלונביצר