זיכרונות
אני זוכר את אותו הלילה, בכיתי כמו ילד בבית המדרש. שמעתי שיעור בערוץ שבע, וגם ממנו בכיתי. זה היה על מה שהיה לפני שנחרב המקדש. בכיתי לך שאיבדתי את הדרך שלי, שטעיתי בדרך. הרגשתי שאבדתי ולא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי איך לצאת מזה, איך לחזור בתשובה. ביקשתי שתראה לי את הדרך, שתעשה שאני אדע מה לעשות.
הבכי הזה היה כל כך משחרר, מעורר. הרגשתי כל כך טוב אחר כך. בימים שאחרי זה עדיין לא ידעתי מה לעשות, אבל הרגשתי ששמעת את התפילה שלי ואתה עוזר לי. לא ידעתי מה לעשות, אבל עשיתי. ולאט לאט מצאתי את עצמי לומד גמרא בכל הפסקה ובכל זמן פנוי. נכנסתי יותר ויותר בעולם שלי שהיה מורכב בעיקר מהגמרא והלימוד.
לא הרבה זמן החזקתי מעמד. אחרי כמה חודשים כשהגעתי לפרק שישי (מסכת ברכות), כבר לא הצלחתי להמשיך. הפרק היה קשה מאוד ואני כבר לא הייתי בהתלהבות גדולה כמו בהתחלה, ולפני פסח כבר לא הייתי לומד. אחר כך רק חיכיתי לחופש הגדול כי השהות בישיבה היתה בשבילי סיוט. ושום בחופשים העברתי את הזמן והשתגעתי משיעמום. וכשחזרתי ללימודים הייתי תמיד במצב רוח רע כי הרגשתי שאני לא מצליח ללמוד תורה ולהתלהב בעבודת ה´.
ככה זה היה כל השנים עד שהתגייסתי לצבא בשיעור ב´. עד אז המצב רק הלך והחמיר. תוך כדי השירות כבר הבנתי שבתורה אני כבר לא אמשיך, וגם על זה בכיתי הרבה. הכאב היה גדול מאוד. הבכי הזה לא היה משחרר בכלל, הוא היה רק שובר. אבל אחר כך השתחררתי והתגברתי על כאב, לא בלי צלקות, לא שאני ממש בסדר עם זה, כשאני רואה בחורי ישיבה זה הופך לי את הנשמה. אני מקנא בהם שהם זכו לזה ואני לא. אני מקנא במי שלומד הרבה תורה שיהיה לו במה לבלות את ימי זקנתו בעוד אני ושכמותי רק נאבד את שפיות דעתנו בצפייה לסוף.
אחר כך הבנתי שמההתחלה זה היה קצת כדי לברוח מהסביבה שלא אהדה אותי אף פעם, כשלא מצאתי חברים מצאתי מפלט בתורה. כך שזה מעולם לא היה יכול להחזיק מעמד. אבל את שנותיי הטובות ביותר איבדתי, ועכשיו אין לי כיוון. אני צריך להכיר מחדש את הכל. את כל העולם, כל החיים.
תגובות