התעוררתי מול הטלוויזיה מדפיקות בעץ, אלו היו דפיקות על דלת הכניסה שלי, כשפתחתי אותה עמדו מהצד השני שני גברים לבושי מדים ועמוסי דרגות ואישה, לבושה באלגנטיות, אחד הקצינים, הצעיר יותר, שאל לשמי וכשוודא שאני זאת שהם מחפשים האישה שאלה אם הם יוכלו להכנס, שאלתי אותם במה מדובר, והם אמרו לי שאולי כדאי שאני אשב, מבולבלת הלכתי לכיוון הספה והאישה הלכה אחרי "באנו לפה בגלל גדי..." השורה הזו פגעה בי כמו חץ של כפור בריאות, "אני מצטערת, אבל הוא נפטר"
מבעד להלם הרגשתי דמעות חמות יורדות על העור הקר שלי "שקרנית, איך את מעיזה לבוא ולהגיד לי את השקרים האלו" אני מוצאת את עצמי צורחת עליה בהיסטריה "תצאי מהבית שלי, תצאו כולכם, איך אתם מעיזים לבוא באמצע הלילה ולהגיד לי דבר כזה?! תעופו מפה" ואני לא מצליחה לעצור את הדמעות, "אם תצטרכי משהו, הנה הכרטיס ביקור שלי, תתקשרי אליי כתרגישי יותר טוב" היא אומרת ומושיטה לי חתיכת נייר שנראה צהבהב דרך הדמעות, לקחתי אותו בפרעות וזרקתי אותו על הריצפה, "אני לא צריכה ממך כלום, רק תעופו כולכם מהבית שלי" אני צועקת אחריהם החוצה וממהרת אל הטלפון
"הם אמרו לי שאתה מת" אני מרגישה איך הברכיים שלי רועדות ואני נהפכת לפחות ופחות יציבה "איזה אישה אחת ושני קצינים באו לכאן, הם אמרו לי שאתה נהרגת, ואני גירשתי אותם מפה, איך הם יכולים להגיד לי דבר כזה...
הלו?!
גדי..? אתה שם?!
הלו?!..."
תגובות