צלליתו של אדם מסיטה אותי
מלחפש,
השאירה אותי בודד בענן ללא בית
וחושך מפחיד שעוטף, לא ידעתי
פחדים שכאלה, שבאים לי ממילא.
ידי המצולקות מפעימות בליבי את השיח.
המילים המוכרות, המכשפות,
שלא עושות בי שום קסם,
רק שלוותן בי
פורמת קשרי מבוכה,
ומקרינה לתוכי את שמשן החובקת
המאירה לי פניה.
והלב התעורר מתרדמת שנים ששקעו בו
וחולם ---
מקומם המדבר השחון הזה,
הרקוב ממצילות הסוס והשחת,
יורד בו הפיל שתי עיניו, ומתקדם בו בנחת
כפיפות של עצים מגלה בו טפח - ומכסה
ושוב מגלה ושוב מכסה,
וידו את ידם לא תופסת.
מפעמת בו רוח של נוודים
קלה כחמורה ללא די ורמז
שחיטת המֻכָּר
והשכינה הקדושה שוחקת.
תגובות