השיחה איתה נגמרה בפאוזה קלה. היא עצרה את שצף הדיבור שלי בשפת הגוף שלה. העיניים שלה עברו מלהתרכז ולבלוע כל מילה שלי בשעתיים האחרונות, אל הנוף הדרומי המתחלף בחוץ. העיניים שלה לא באמת ראו את הנוף. היא התקרבה אלי, כאילו ללחוש סוד סודי במיוחד, שאסור שאף אחד מיושבי האוטובוס הצפופים אלינו ישמעו.
"אני יודעת שזה לא משהו שאומרים לאדם בפרצוף"
והמבט שלה הפך רציני פתאום.
"אבל אני באמת מפחדת שאת תאבדי את השפיות שלך בסוף."
לו רק הייתה מבינה שאין סוף, אלא המשכיות.
לו רק הייתה מבינה אותי.
לו הייתה מבינה אותי, הייתה יודעת שמאז ומתמיד אני על קצה השגעון. לו הייתה מבינה שבאמרה זאת, נתנה אישור חיצוני לפחד הנסתר ביותר. לו רק הייתה מבינה אותי הייתי יודעת סוףסוף שזה אפשרי. אפשרי להבין.
תגובות