"אמא מתי כבר נראה את העיר?" שאל יהוידע בפעם השבע עשרה, בשעה האחרונה.

"אנחנו קרובים מאוד", ענתה בחיוך, "תכף תוכל לראות אותה." יהוידע דילג קצת קדימה, ומיהר לחזור לאחור, כדי לא להתרחק יותר מדי ממשפחתו, הוא לא רצה ללכת לאיבוד בין המוני האנשים שעלו אתם לרגל. היו המון צבעים מסביב, ריחות וצלילים. אנשים מכל הארץ, מכל השבטים ומכל המעמדות נקבצו יחד לירושלים לחגוג את חג הפסח. התאריך הוא י"ג בניסן, וכבר יומיים הם בדרך. יהוידע התרגש מאוד – שנה שעברה הוא עוד היה קטן ולא זוכר כל כך, סיפרו לו שהוא עזר לאמו ככל יכלתו בהכנות לסדר. אבל השנה, השנה הכל יהיה אחרת. השנה הוא גדול מספיק, הוא מסוגל ללכת ברגל עם אביו מירושלים להר הבית – הוא יעלה עם אביו לבית המקדש!

"אמא, תוכלי להרים אותי?" שאל יהוידע, אמנם הוא יכול ללכת הרבה, אבל יש גבול. אמו נשאה אותו כברת דרך, וכשהתעייפה עבר לכתפיו של אביו. ההמולה סביבם היתה רבה. יהוידע לא יכל להשביע את עיניו משלל המראות המדהימים, מעולם לא ראה מספר רב כל כך של אנשים בבת אחת. הוא אפילו לא ידע שיש בכל העולם כל כך הרבה אנשים.

השביל שהם הלכו בו התחיל לטפס, הוא שמע אנשים מדברים לידו, הם אמרו משהו כמו "ירושלים הרים סביב לה". הוא לא הבין מה בדיוק הכוונה, אבל לבו התמלא בצפייה. הם עצרו למנוחה קלה באמצע העלייה, ואחר המשיכו להתקדם לאט לעבר פסגת ההר. יהוידע רצה להשקיף על העמק, הוא אהב לסרוק שטחים נרחבים מפסגת ההר ליד הבית שלהם, הוא היה בטוח שמכאן יוכל לראות הרבה דברים מעניינים. ועוד מעל הכתפיים של אבא – הוא יהיה הרבה יותר גבוה. אז הוא התחיל לראות. הוא רצה לצעוק "אני רואה, אני רואה" אבל המילים כאילו הגיעו לקצה הלשון ונפלו מפיו החוצה לפני שהצליח לכוון אותן כראוי. הוא פער פה ועיניים ושקע אל תוך המחזה המדהים, כל הקולות נשמעו רחוקים ושקטים. אביו נעצר והביט אף הוא. הם יכלו לראות את המוני האנשים שמסתובבים בכל האזור, בתוך העיר ומחוצה לה. החומה של ירושלים התנשאה מתוך ההמון וסימנה את גבולות הקדושה של ירושלים. מחוץ לעיר הסתובבו אנשים רבים קנו, מכרו, נפגשו, נחו והתכוננו לקראת הכניסה לעיר. בפנים, השווקים היו מלאים באנשים ובחיות. ובתוך כל זה, עיקר התמונה, בית המקדש.

המבנה המפואר שבנה הורדוס התנשא מתוך חומת הר הבית, מראה מקסים שתפס את תשומת לבם של המשקיפים. יהוידע התבונן בקירות ההיכל והיה נראה לו שהם זזים, רועדים קלות, הזכירו לו את גלי הים. את ריחה הנפלא של הקטורת, שהוא ידע שמגיע מתוך ההיכל, הם התחילו להריח כבר כשהיו בדרך. הריבוע של המזבח נראה בדיוק מעל לריבוע התפילין של אביו. מתכות יקרות נצצו מכל מתחם בית המקדש והאירו למרחוק, ירושלים של זהב, של נחושת ושל אור. רבות דובר אודות בית המקדש, רבות העסיק הבניין את מחשבות היהודים בכל רחבי הארץ ומחוצה לה. יהוידע הקדיש זמן רב לדמיונות כיצד נראה הבית - מרחוק, מקרוב, מבפנים, מלמעלה, והנה ניצב לו על ראש הפסגה ומשקיף אל המקדש ממולו. הוא נזכר שפעם אחיו שמעיה לקח פיסת קלף פסולה, וקצת דיו, והכין ליהוידע סרטוט של בית המקדש. יהוידע אהב את הציור הזה והיה שומר אותו מתחת לכרית. כל לילה כשאמר קריאת שמע על המיטה, אחז את הקלף בידו, והרגיש שתפילתו יוצאת ממנו לכיוון בית המקדש, ומשם עולה ישר השמימה. המראה האמיתי, שראה יהוידע עכשיו, היה נפלא לאין ערוך מכל ציור, אפילו של שמעיה.

לכמה רגעים קסומים עמדה המשפחה כאחד וצפתה בכל זה, יחד עם המטפסים האחרים שהשלימו את המסלול. בכי של תינוק החזיר את כולם למציאות. האם נטלה את הילד מידי אחותו ונסתה להרגיע אותו. משפחתו של יהוידע פנתה כעת להמשיך במורד ההר. יהוידע פסע לצד אחיו הגדול, משה, שנשא בזרועותיו את בתו בת השנתיים.

"נו, יַהְדָע, מה אתה אומר? אתה זוכר את זה משנים קודמות?"

נענוע ראש קל.

"תסתכל," הצביע משה, "אתה רואה את המזבח?"

יהוידע התבונן.

"כל העשן שעולה ממנו עולה ישר למעלה ולא מתפזר. עמוד העשן מתחיל במזבח ועולה ישר עד השמים."

יהוידע הרים את ראשו וניסה למצוא את סוף עמוד העשן, אך העשן נמשך לתוך השמים וסופו לא נראה לעין. הוא הוריד את עיניו אט אט לעבר המזבח, המחזה לא הפסיק להדהים אותו. הוא נזכר במדורה שעשה עם חבריו. שם, העשן התחיל להתפזר לכל עבר מתוך המדורה עצמה - וכשעלה עוד כמה אמות, כבר לא נשאר עשן כלל. כאן היה משהו אחר לגמרי - העשן עלה כגוף אחד, ישר למעלה, כאילו היתה ארובה בלתי נראית שנמשכה מהמזבח עד השמים.

כיון שהוא פחד להכשל בדרך אם לא יסתכל עליה הוא החזיר את מבטו לשביל, אך למען האמת, זה לא היה הכרחי כי הדרך היתה מתוקנת בשביל עולי הרגל וכבר עברו בה רבים. מחשבותיו נדדו לזמן שהוא יהיה בתוך המקדש, כמה נפלא זה יהיה.

"אתה יודע אלו עוד ניסים מתקיימים בבית המקדש?" נתק משה את חוט מחשבותיו של יהוידע.

יהוידע זכר קצת שדברו על זה אבל לא הצליח להזכר במשהו מסוים. משה ניסה לעזור לו קצת, "משהו לגבי האש, אתה זוכר?" אבל יהוידע לא נזכר. במשך הירידה מההר משה סיפר לו על עשרת הניסים של בית המקדש. כשסיים, יהוידע היה שקוע במחשבות, "זו בטח הרגשה קסומה להיות שם בפנים". הוא המשיך להרהר עוד, עד שהגיעו לתחתית ההר. הצפיפות התחילה להפחיד אותו והוא תפס בבגדו של אביו בחזקה. כל המשפחה התאמצה להשאר ביחד, למרות הקושי הרב.

הם התקדמו לאט לאט לעבר החומה. יהוידע הטה אוזן לרעשים סביב. הוא שמע אנשים נפגשים לראשונה מזה זמן רב, סוחרים מציעים סחורות שונות - מבהמות לאכילה ולהקרבה עד בדים חדשים לבגדי חג, ועד למצות יד שמורות, כל זאת מלבד כלים מכשירים והמצאות שונות. היה מישהו שנסה למכור כסא שהמציא בעצמו, שיכול להתקפל וקל לשאת אותו, כך שיהיה אפשר לקחת אותו בהליכה ארוכה ולשבת לנוח בכל מקום. הוא שמע סוסים, גמלים, כבשים ועוד חיות. הוא שמע ילדים בוכים וילדים משחקים, הורים עצבניים ותלמידי חכמים נפגשים ומדברים בלימוד.

הם הגיעו לחומה והתקדמו לשער, שם עצר אותם שומר.

"היכן אתם מתכננים להתמקם?", שאל השומר.

"יש עוד מקום?", שאל אבא בחיוך.

"תמיד יש מקום", חייך השומר בחזרה ועיין ברשימותיו. "אני רואה שאתם חבורה ממוצעת, כדאי לכם להתיישב באזור הצפון מערבי של העיר, לדעתי."

"תודה רבה, נלך לשם."

"ותזכרו, אם אתם טמאים – ללכת בשוליים."

"תודה, כבר טבלנו."

"תזהרו מרוקים ושאר טומאות..."

ויהוידע נכנס עם משפחתו לבין החומות.