קרן אור אחת חודרת דרך הירוק-ירוק ונוגעת במים השקופים, הזכים, הנרעדים מהרוח העדינה שלטפתם.
חור ששכחוהו בני האדם ואלוקים זכרו ומילאו בברכת תכלתו ואורו ושתיקתו.
ואני, שב מן החטא עומד יחף, חשוף לרוח ולשמש, מרעיד.
והמים לרגלי, תמימים וצלולים, והם אומרים לשטוף את החטא מעלי, לזקק.
והחטא בליבי משרקק בבוז, וכמו בוץ טובעני משקע את רגלי בתוכו, מבוצץ את ליבי. כמו מלכה אפלה מן האגדות מלחשש וקורם סביבי קורי כישוף והטעיה וערפל- "הרי בלבך הוא החטא והמים ישטפו את גופך ואיך יזוך לבבך? ומי נקה את מחשבותיך?"
מהסס אעמוד, ובהחלטת פתאום רגלי כבר נוגעות, ואני משליך את גופי כמו קליפה אל המים המלחכים, אל המים הזכים, אל השקט.
והמים עוטפים את כולי, ערום ועריה, פותחים את פצעי חרטתי, משקיעים בתוכם את ליבי, מתבוסס בבושה, ונסלח.
וכהרמתי ראשי הטהור, הרוח ליטפה כמו עדנת יד קרה את פני וקרן האור הרכה שחדרה נגעה בשערי הרטוב, וקול הפרפרים והשפריריות לוחש איך והמים משתברים אל גופי השוקק.
ויופי בראשית הזה היה אני, היה כולי, היה תוכי כברי. וכששקעתי שנית אל הקור ההולם עלה בי ניצוץ האדם הראשון וזכר החטא הקדמון ורוח אלוקים המרחפת על פני המים.
והאור שבטרם השמש הציף את כולי
וידעתי טהרה.
תגובות