אני מתחיל לכתוב מתחנת רכבת באריזונה, עוזב מאחורי את כל מה שלא צריך להתפתחותי העליונה להגשמת שליחותי וליעוד הנשמה שלי.

הרכבת יוצאת הקטר מקטר ושקשוק הגלגלים מתחיל להרעים. נוסעים שונים יושבים איתי ברכבת ואני ביניהם זר ומפוזר. כמה נעים להיות בין אנשים לא מוכרים, כל מוכרותך מתמוססת ואתה נהייה אף אדם ויחד עם זאת כך אדם שרק תחשוב שהיית יכול להיות. מי אתה? אתה מהרהר בתוכך, ותשובה עולה בוודאות של מקטורן וכובע איש עסקים, ממולח. ולאן יעדך? ותשובה נשלפת כמו ממחטה מכיסך אל יעדים לא נודעים, ויודע אתה שנמצאית מלפניך הרפתקאה שתשמש השראה לשארית חייך וסיפור נפלא לילדיך.

הרכבת נעה ורעש מונוטוני צף כאד וכולם במבטים רציניים מהורהרים, כל אחד בעל תפקיד וכובע, זהות וכיוון. כך דרכן של רכבות לחתום הבעה נחרצת ורצינית על פניהם של נוסעים שחלקם נוסעים מ.. ולא נוסעים ל.., אחד נוסע מביתו ואחד נוסע ממקום עבודתו ואחת עזבה את בעלה ונוסעת להתחלה חדשה וילד אחד נוסע למשפחה רחוקה ועוזב את כיתתו חבריו מכריו ובעצם רוב רובם של הנוסעים עוזבים מקום אחד ונוסעים ליעד לא יעד מקום לא מקום, ואולי זה חותם על פניהם את ההבעה הרצינית, את הכיוון ,היעד שנראה כאילו חקוק על לוח ליבם ,ואולי כאשר משהו ביעד נעלם והאי וודאות משתלטת ההבעה מרצינה מרצינות הגורל והאדם נהייה מקל דעת לאדם רציני לאחד שדי לו מהכלום ודי לו מהנודע ומהשיגרה ה'שפויה' שבה היה מצוי ואז מוצא את עצמו ברכבת מאבד את הדעת במסע מטורף ללא כיוון ודרך אבל עם הרבה נשמות טועות נוספות שמעצם ההיאספות נתמכות זו בזו ונעות בשלווה, בתקווה, בתהייה, בנהייה אחר חוט של תקווה לחיי נצח בתוך עולם אומלל, וזה מסביר אולי את ההבעה האנושית כל כך של הנוסעים ברכבת. אפילו הדאגות שם נראות אחרת, אם מחזיקה ילד על ברכיה , נווד רווק קורא עיתון ונרדם ולא מתאמץ להיות בשמחה תמיד, אפילו חסיד ברסלב אחד נראה מדוכא בפינה של קרון בדרך לאומן.