היא הכירה את השבילים האלו היטב. צעדיה טופפו בשביל העשוי אבנים אדמדמות. הרוח ליחששה בשערה הארוך והפרוע.
ושקט. כשהקשיבה, יכלה לשמוע את המקום נושם.
השקט שלפני הסערה.
*
השמש צרבה את ראשה. שריפה, אחים! שריפה! עשן התמר מעל הבתים והכתים את השמים באפור מכוער.היא צעדה הלוך ושוב, הלוך ושוב, מהר יותר, מהר יותר.
צעקה נמלטה מפיה ונשמעה ברחוב הנשרף.
גוילים נשרפים ואותיות פורחות.
*
"בואי, הם קראו לה בעדינות, "צריך לצאת". היא בהתה בהם ושתקה. "בואי" קראו לה שוב. "קדימה" אמר האחראי עליהם "למה אתם מתעכבים? קחו אותה". הם לקחו אותה.
היא הביטה סביב בעיניים קרועות של ילד ולחשה "רצחתם אותו".
ויותר לא זכרה דבר.
לבד מדבר אחד. ברגע ההוא, נדרה לקצוץ את שערה, הזוכר את הרוח.
לע"נ גוש קטיף וצפון השומרון.
תגובות