מאחד לאחד הם זורקים אותי. אחד לאחד כל אחד מהם קטן. משמיעים לי את המוסיקות העלובות שלהם. ולא שנפשי לא זקוקה לאחת או שתיים (עדיף מתקופת הרנסאנס) אלא שהצרימה בטרייבל ואופן השימוש מחווירים לעומת הקולות הרגילים. בלבלתי. התבלבלתי.  הם הרי טובים בזה, אלה מעבר לקו. כל מטרתם- לסחוט. שתישאר עוד קצת. השקלים זורמים. הם יפזרו חיוכים, יעבירו אותך מאחד לשני העיקר תישאר. ונשאר. יש לי ברירה? יש ברירה.

שִרפו את הטלפון חברים. הגיעה השעה. הגיע הקץ למשחקים. כעת נשחק באש. עזבו את האיומים ששמענו כשהיינו קטנים, עזבו את הפחדים. הפחד הגדול הוא אצלם והוא "0 ממתינות". לפועל הקטן- זמנית יוקל, אם לאורך זמן, ישמע את קולות המסדרונות לוחשים "בשבוע הבא בבית". אל מול הטלויזיה יאכל ויזקין את שארית שעותיו. לכן, אל תביאו אותם למצב של "0 ממתינות". זהו פחדם הגדול. 

כעת, לאחר השריפה הגדולה, התרווחו. אל תתפלאו אם חיוך יעלה על פרצופכם המרוצה. תתענגו עליו, גם אם לשעה קלה. חשבו או תצעקו פאק דה סיסטם וקחו את הזרועות על מאחורי הראש. בתנוחת נהנתן.
זוהי שעתכם היפה ביותר. את זאת, איש לא יקח. שימתינו. ממתינים. ממתינה.