הבכי הזה שמטלטל את הגוף שלי אחורה וקדימה אנשים שאהבתי אנשים שרציתי להיות כמותם המון אמון, והכל נשטף בדמעות האלו שזולגות עלי , על החיים שלי, על אהבות שנגמרו לפני שנים, אולי בכי על כלום, ואני בוכה, יושבת בחדר עם חזיה ותחתונים, מחבקת חזק אובייקט קרוב ולא מבינה למה החיים בועטים אותי שוב ושוב מתוכם, למה אנשים רוצחים אותי שוב ושוב, כותשים אותי, גומרים.
