את פותחת את השער, וכבר את רואה אותה. היא יושבת לה שם על הכסא. כמו תמיד. היא רואה אותך.
את נותנת לה נשיקה ושואלת לשלומה. את יודעת מה היא תענה לך. היא תגיד: "בסדר", בצורה שאת בעצמך עונה, כשאת עצובה, ומנסה להסוות את זה.
היא עצובה? את לא בטוחה... וגם אם כן, מה תגידי לה?
אולי את מדמיינת. כנראה הכל בסדר.
היא אומרת לך ללכת למטבח ולאכול משהו. את אומרת לה שאת לא ממש רעבה. היא מתעקשת, ואת כבר בדרכך למטבח.
את יושבת לידה במרפסת, לא בטוחה שאת רוצה לפתח שיחה. על מי תדברו? אמא? אבא? האחים?... ומה איתה? עליה לא תדברו?
את אוהבת אותה. את לא תגידי לה את זה...
אתן יושבות בקושי 5 דקות, ואת כבר צריכה ללכת. את עונה לשאלה הצפויה ('לאן את הולכת?'), נותנת לה נשיקה ויוצאת.
את יודעת שבפעם הבאה זה יהיה אותו הדבר.
אם תהיה פעם באה.

את בביתך.
הזמן עובר.
יום, יומיים, שבוע, שבועיים, חודש... את לא תבקרי אותה. יש לך דברים אחרים לעשות. או שסתם אין לך כח.
הזמן עובר.
היא בבית החולים.
את הולכת לבקר אותה, מבטיחה לעצמך שלא לבכות. לוקחת נשימה עמוקה ו... זה לא עוזר. הדמעות זולגות ללא כל מעצור.
היא שוכבת לה שם חסרת אונים, מחוברת למכונות.
היא יודעת שאת שם?
היא יודעת שאת שם בוכה?

והנה את כבר רואה עוד אחת בחדר. היא נכנסת עם חיוך, ואת חושבת: 'את לא תצליחי'. היא מסתכלת עליה לשניה, מסבה פניה.
"אני לא יכולה להסתכל" היא אומרת. ובוכה.
והזמן עובר.
ואת יודעת שהמצב לא ישתפר. את יודעת שהיא תמות. זה רק עניין של זמן.
את מבקרת אותה הרבה. שומרת עליה. את לא רוצה להיות שם.
והמכונות... 50,60,70,60  ואת רצה לאחות. היא טוענת שהכל בסדר. אין מה לדאוג.
אין מה לדאוג?!
והפחד הזה, שעוד רגע והיא איננה.

ושוב את בבית החולים. עיניה פקוחות הפעם. היא רואה אותך? היא מסתכלת עלייך... אבל היא רואה אותך?
את באה מעליה. 'אני אוהבת אותך', אבל זה נשאר בלב. זה לא יוצא. ובמקום זה יוצא מפיך "היי" חלוש.
היא מסתכלת עלייך ואת מחייכת. ואת נחנקת. הגרון כואב... והדמעות,הן עומדות לך בעיניים.
את נושמת עמוק, ויוצאת.
והריח הזה. את שונאת את הריח הזה!

והזמן עובר... ועובר...

את בדרך הביתה מחברה. ואת בבית. אמא בצד השני של הטלפון. את יודעת שמשהו לא בסדר.

ההלוויה.
את מסתכלת על גופה המכוסה בסדין ('למה הוא שחור? למה לא לבן?').
הדמעות עוד מעט ונגמרות.
והיא באמצע.והילדים מסביב. ילדיה. בוכים.

אתם בבית הקברות.
'להיכנס לחדר? להיכנס?!', את נכנסת.

והנה היא. פניה. וגופה מתחת לסדין, זהו רק גוף.
והנשמה?... איפה הנשמה?
והאף מדמם. והפנים... הגוף החם שבקרוב יתקרר. הנשמה...

והזמן עובר.
את תוהה אם את מצטערת על הביקורים המעטים, הקצרים. והכל משתנה.

את מגיעה לשער. את לא רואה אותה.
אולי היא אוכלת? אולי ישנה?

והזמן עובר.

מוקדש לסבתי היקרה ימימה שרעבי ז"ל .