המועד. בית הכנסת, ילדות, המביאה עצמה אליי, שוב ושוב. בגדי החג של המתפללים, בשלל צבעים. בכיס שלי, מטפחת בד. ספוגה ריחות טריים. תכלה שנה וקללותיה. כבן בית אצל הפיוט. החום מחל להעיק, יוצר אווירה. היום הוא יום, גדול ונורא. כיפות הבד, לבנות. קול החזן. החזן שלנו. (כמעט אמרתי שלי) המנגינות, הו המנגינות. הקהל משתתף בלחש המוני. אליו, גם אני מצטרף, ברחש צורמני. הד ענק, סובב את הבית. כגעגוע-מעגל-נפש, שלא מעיז להתממש. ההד עושה, כבתוך שלו. קול לא ארוך, קצר. מהגובה לבס. במשיכה אחת ארוכה. יש חזרה. חודר שכבה. ועוד שכבה ועוד ועוד. נעילה. אל נורא עלילה. געגוע. המצא לנו מחילה. איני יכול לנוע. חשוך מסביב. ממשש מה שניתן, זועק אליה, התמו ימי אבלי. היא עונה בקולה הלוחשני, 'בוא' מסמנת בקולה, את דרכי. 'הנה,' היא מצביעה בהושטת ידה, אל מחילתי. והנעילה נשמעת, מכה גלים. לפתע קול, לאלו, שעוד לא שבים. ההבל נושר מעליה, נושפת מזיעה, כמו עולה מבית הרחצה. הקול כבר לא נחתך. שוב יד מראה אל כניסת הבית. אני נכנס.