שבועות תשס"ג
כי לפני אי-אלו אלפי שנים התרחש המפץ הגדול של מתן תורה, וכשרסיסיו מגיעים אלי היום, ופוגעים בנשמתי, הרי הם יוצרים בה מפץ גדול המתפזר בכל מרחביה, ומעוררים אותה מתרדמת העבדות והחול שבה, כמו אבן הנזרקת אל תוך ברכת המים של חיי, ויוצרת שם מעגלים אין-סופיים המתפשטים ומתרחבים אל כל חיי, ואני מרגיש איך גלים אלו נספגים בכל חלקי נשמתי, ואז אני מרגיש פתאום איזה גל אחר, משונה, וחזק ההולך ומתהווה בכל חלקי נשמתי, ומתאסף אל מרכזה, ובוקע פתאום וצועק:
"נעשה ונשמע".
"זאת הברית שצריך לחדש
את ידך מחדש לבקש
לפעמים זה בנאלי
לא תמיד מרגש
אבל בכל זאת אני בוחר
להיות איתך גם היום" (חמי רודנר)
כי את חג מתן תורה אנו חוגגים ב-ו´ סיוון מדי שנה בשנה בבגדי לבן, בתפילה חגיגית, בשיעורי תורה אל תוך הלילה ובבלינצ´ס גבינה, ואילו את חג קבלת תורה איננו חוגגים כלל וכלל, ואף לא ראוי לקרוא לו "חג", שהרי בכל רגע ורגע אנו נקראים לחדש את הברית עם התורה, בכל בוקר ובוקר כשאנו קמים מוקדם לתפילה, או בלילה מאוחר כשאנו ממלמלים את תפילת ערבית מבעד לעיניים נעצמות מעייפות, אנו מקבלים את התורה.
לפעמים בוחרים אנו לחטוא בעגל, ולא לקבל את התורה, אולם גם אז מחכה לנו התורה בקרן זוית, שנבוא וניטלנה, שנחזור לבקש מחדש את ידה.
לפעמים זה בנאלי, עוד ברכה, עוד תפילה, עוד חג, זה לא תמיד מרגש לעשות את אותו הדבר שוב ושוב, לחזור על אותו טקסט שלוש פעמים ביום, אבל בכל זאת אני בוחר בך, מאמץ אותך אל חיקי ואל חיי, בטוב וברע, ביום ובלילה, בקור ובחום, בהר ובגיא, בשכבי ובקומי, ובלכתי בדרך,
לחיות איתך,
גם היום.
