השאלה הזו הצליחה לטשטש אותי לרגע, או יותר נכון, הבוטות שבשאלה. "למה את מתכוונת?" "אתה מקפיד מאוד?", היא ניסתה לעדן את הדברים. "זה עניין של הגדרה, אבל בעיני אנשים רבים אני נחשב קפדן". "זאת בעיה, כי אני ממש לא". אני לא ממש זוכר איך נמשכה השיחה, אבל למרות שאני "דוס" קבענו להיפגש. לא ממש ידעתי איך לאכול את הקטע הזה עם ה"דוס", אבל השיחה בצ'ט היתה כ"כ טובה... דיברנו במשך ארבע שעות בצ'ט והעניינים הדתיים לא עלו בכלל. זה מדהים איך אפשר לפתח שיחה כ"כ טובה עם אדם זר כשמנטרלים מוקשים. במצב נורמלי הנסיעה לרעננה לא אורכת כ"כ הרבה זמן, אבל בדרך לפגישה עם רחלי היא התארכה לה בגלל פקקים ומחשבות. התחילו לעלות לי לראש כל מיני מחשבות "מפחידות", בגלל שאלת ה"דוס", בגלל שזו הפעם הראשונה שאני יוצא עם מישהי מהצ'ט, ובגלל שזו הפעם הראשונה שאני יוצא בלי להכיר או לקבל חוות דעת של אדם שנאמן עלי. פתאום נזכרתי שהיא אמרה שהיא אוהבת את השיר "יאללה לך הביתה מוטי" של שרית חדד. אני לא נורמלי, איך עשיתי שטות כזאת? לצאת עם מישהי שאוהבת שיר כזה? היא בטח עארסית. עוד מעט אני מגיע לבית שלה, קבענו ליד פח הזבל השכונתי, כמה סימלי. הקדמתי בכמה דקות, וזה רק הפך את העניין לבלתי נסבל. זה הזכיר לי את השמירה בצבא, חמש הדקות האחרונות נראות ארוכות יותר מכל השמירה כולה, והכי גרוע שבסוף המחליף שלך מאחר. אתה סופר כל שניה, ומוודא בכל דקה שאכן יש בה שישים שניות. הדלקתי את הוינקר כדי שהיא תוכל לזהות את הרכב שלי. הנה עוברת מישהי, אולי זאת היא? לא, היא ממשיכה לה לכיוון אחר. אתם בטח מכירים את משחק ההימורים הזה כשמחכים לבת הזוג, ונראה שכל הבחורות שבעולם הספיקו כבר לעבור כאן חוץ מזאת שקבעת איתה. פתאום היא מגיעה ומציצה לתוך המכונית, אני עושה איזשהו פרצוף שאמור לומר שזה אני, והיא נכנסת לאוטו. "הללויה! היא לא עארסית", אני חושב לעצמי, "והיא אפילו נראית טוב". אני חייב להדגיש כאן איזושהי נקודה, אני לא שיטחי כמו שזה נשמע, ואני ממש לא מאלה שמסיימים קשר אחרי התרשמות חיצונית ראשונה, אבל אחרי ה"ייסורים" שעברו עלי בנסיעה לרעננה, זו בהחלט הקלה. "ערב טוב, מה נשמע?", אני אומר, מרוצה מהעובדה שהיא לפחות לא עארסית. "בסדר יופי, איך היתה הדרך?" "בסדר", אני משקר. "אז לאן אנחנו הולכים?", אני שואל. "אין לי מושג, תחליט אתה". "זאת העיר שלך, את אמורה להכיר אותה", אני מעביר אליה את הכדור. "תגיד אתה רוצה מעיל, כי נראה לי שיהיה קר". "לא תודה, אני אשרוד". "אתה בטוח? כי אני יכולה להביא לך מעיל של אחי". "לא, זה בסדר". "זאת ממש לא בעיה, אני אעלה לרגע", היא ממשיכה. הלו, אם אנחנו רוצים להתקדם לאנשהו היום, אז כדאי שנעביר נושא ונתחיל לזוז. "לא זה בסדר", אני מרגיש כמו איזה דיסק תקוע. "אז לאן הולכים?", אני שואל שוב. "אני מעדיפה ללכת לאיזשהו גן, כי אני לא רוצה לראות את כל העולם". מי שמכיר את רעננה יודע שכל העיר זה רחוב אחוזה, אין מקום אחר לאכול ולקנות בו (חוץ מקניון רננים שאני חושב שלא היה קיים אז), אז אם אתה לא רוצה להיראות, תימנע מלהסתובב בו. בסוף החלטנו לנסוע לפארק בהוד השרון. המשך יבוא, בעז"ה (טוב אני "דוס") ...