במשך זמן חשבתי לעצמי אם להרים טלפון ולהציע לה לחדש את הקשר. מצד אחד, זיכרון הכישלון עדיין צורב, אבל מצד שני, יש בה משהו שמסרב לעזוב אותי ומתעורר לו בכל שיחה מחדש. החלטתי ששנה חדשה היא התחלה חדשה וראש השנה הוא יום לחשבון נפש, אז זו ההזדמנות לברר עניינים ישנים. בערב ראש השנה הייתי לחוץ בזמן, אז החלטתי שנדחה את השיחה, אבל היא התקשרה. "מה נשמע?", שאלתי. והחלטתי שהפעם אני לא ארד עליה על זה שהיא לא טורחת להחזיר שיחות, גם אחרי הבטחות שרבו מלמנות, שהרי יש לשיחה מטרה חשובה יותר. "בסדר", מה קורה איתך?" "יופי, אז סופסוף התקשרת...", טוב, נו, הייתי חייב ירידה קטנה. "תגידי, קראת את הסיפור?", המשכתי. "לא, איזה סיפור?" "אם את לא יודעת על מה אני מדבר, אז בטח לא קראת". "לא ראיתי שום דבר חדש שכתבת, כי אני תמיד קוראת" "הפעם נכנסתי בשם חדש כדי שלא יזהו אותי, בכל מקרה, אני צריך עזרה בשביל לכתוב את הסוף לסיפור", זאת הדרך המיוחדת שלי לשאול אותה אם היא רוצה לחדש את הקשר. אני חושב שהשנה היא היתה יותר ממרוצה מהעובדה שראש השנה ארוך, כך היה לה זמן לעכל את הדברים. במוצאי ראש השנה דיברנו שוב. יש לנו יכולות מדהימות לשיחות טלפון, או ליתר דיוק לקישקושים בטלפון, דיברנו שלוש וחצי שעות. בסוף קבענו להיפגש יומיים אחרי, כדי לדון בנושא. נפגשנו ביום שלישי בערב אצלי בבית. אמא שלי מאוד אוהבת שאני מארח חברים, כי זו ההזדמנות הכמעט יחידה שאני מסדר את החדר, אבל היא לא היתה כדי ליהנות מהסדר. ישבנו ושוחחנו על עניינים שברומו של עולם והם גם בעניין שלנו, וניסינו להבין מה גרם לקשר שלנו להתקלקל ואיך אפשר לתקן את המעוות. היה לנו נוח להעדיף את ר' נחמן על שלמה המלך, והחלטנו לנסות לחדש את הקשר. הרבה מים עברו בנהר של כל אחד מאיתנו מאז שנפרדנו. היא החליפה מקום לימודים, אני החלפתי מקום עבודה. היא יצאה ויצאה ויצאה וכמעט... ואני יצאתי ויצאתי ויצאתי ושום דבר... נראה, שהמים שעברו בנהר של כל אחד מאיתנו רק עשו לנו טוב. המים החדשים שעברו בנהר שידרגו את הקשר שלנו לגירסה מתקדמת יותר. שלושה שבועות אחרי, עייף ומותש לגמרי, משעות רבות של בילוי, אפשר להיות מעט גלוי. נראה שמתעוררת בי אהבה, אך במקביל יש פחד מאכזבה. אכזבה שמא את היקר לי אאבד, והאמת היא שגם מההצלחה אני מפחד.