הפגישה הראשונה היתה יחסית שיגרתית, אבל מספיק טובה בשביל להמשיך הלאה, וכך היתה גם הפגישה השניה. בפגישה השלישית היא החליטה להטיל את הפצצה, ואני לא ממש יודע אם מתוך כוונה לבחון את מידת ה"דוסיות" שלי או מתוך רצון לנפנף אותי. שתי דקות לפני שהאוטובוס מגיע היא מחליטה לספר לי על עברה האישי, כשהיא דואגת לעשות את זה בהדרגה – "את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", כדי שאני לא אתעלף במקום, ושאם בטעות עלה בדעתי להבין איזשהו עניין בדרך מעודנת, אז שיהיה ברור שלא. לא התעלפתי. אפילו הגבתי בצורה מאוד שקולה, ואמרתי לה שהעבר לא מעניין אותי אלא העתיד. האוטובוס הגיע. בעשרים השעות שאחרי (עד שהרמתי אליה טלפון) ה"פצצה" הזאת תיקתקה לי בראש, בלב ובכל חלק אחר של הגוף. אני עדיין נאמן לדברי אתמול, שמה שחשוב זה העתיד ולא העבר, אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה ש"הפצצה" מתקתקת בתוכי. כרגיל במשחקי שכל / רגש, אני לא נותן לרגש לנצח, ומחליט לעשות את הדבר הנכון, להמשיך. בערב הרמתי טלפון. "ערב טוב, רחלי?" "כן". "זה יאנוש, מה נשמע?" "בסדר". "למה את נשמעת בהלם?" "כי לא ממש ציפיתי שתחזור אלי אחרי השיחה אתמול". לא ציפית או לא רצית? אני שואל את עצמי. "למה?" "כי חשבתי שתירתע". "אמרתי לך מה אני חושב על זה כבר אתמול", אני מנסה לשחק אותה קול, כאילו לא עבר עלי יום מטורף. "כן, אבל חשבתי שזו היתה תגובה בשליפה". "האמת היא, שהעניין הזה בהחלט הטריד אותי במשך היום, אבל אני עדיין נאמן לדברי אתמול", אני יורד קצת ממגדל השן של הקוליות שלי. "אז מה את אומרת ממשיכים?" "מבחינתי זה בסדר". אני לא יודע למה, אבל יש לי תחושה שאני רוצה יותר ממנה. אנחנו ממשיכים להיפגש כחודש וחצי, ולאורך הדרך ישנן עליות ומורדות. עם הזמן, נראה, שגם אצלה התפתח רצון לשמור על הקשר, אבל משהו נתקע שם. ההתלהבות שהיתה בשיחות הראשונות פינתה את מקומה לשיחות בנאליות, שנראות יותר כמו הגשת דו"ח על אירועי היום מאשר כמו מפגש של שני אנשים אוהבים. ניסיתי למשוך את הקשר, אבל ראיתי ששום דבר לא משתנה והקשר רק הולך ודועך, אז החלטתי לסיים אותו, כי הוא פשוט לא יגיע לאן שהוא צריך להגיע. זו הפעם השניה שאני צריך לומר למישהי אחרי קשר יחסית ארוך ואינטנסיבי, שאני רוצה לסיים אותו. אני חושב שגם אם תגיע הפעם האלף (בתקווה שלא תגיע) אני לא אתרגל לזה. התקשרתי, אמרתי את דברי בקצרה, פשוט לא רציתי להיכנס לזה יותר מידי, גם ככה קשה לי עם זה. חשבתי שזה נמצא מאחורי, אבל מצאתי את עצמי חושב עליה, על היופי שמצאתי בה. אחרי שבוע היא התקשרה. סיום יבוא, בעז"ה...