זקנה אלמנה כבת שמונים גרה בשכנותי, ומוכרת היא לבריות בשמות שונים. הוריה נתנו לה את השם רנה מתוך שרצו לתת בה אושר - שמחה, אך משעלתה לארץ שינו את שמה לרינה, שדרכם של פקידי עליה לשנות שמות לע"ז לשמות עבריים. לימים נקראה חנה, שבילבלו פקידי ממשלה את היוצרות וקראוה חנה במקום רינה, שנראתה להם ה- י' כחלק מה- ר' ועשאוה כ- ח'. מאחר ונשתנה שמה מספר פעמים, אין מדקדקים עוד בסיבת השינוי, וניתן מקום לדרשנים לדרוש את דרשותיהם. ומה אומרים הדרשנים? שחנה זו נקראת על- שם אם שמואל, מפני שדומה לה, שאף היא שופכת שיחה לפני בורא עולם. לאמיתו של דבר, שונה חנה זו מאם שמואל תכלית השינוי, שחנה אם שמואל אחריתה טובה מראשיתה, שראשיתה עקרות ואחריתה ריבוי בנים ובנות, לעומתה, חנה זו, ראשיתה טובה מאחריתה, שראשיתה עושר גדול וריבוי בנים ובנות, ואחריתה חיי דוחק ומיעוט בנים. שנים- עשר בנים ובנות נולדו לה לחנה, ושבעה מתוכם היא שיכלה כחנה ששיכלה את שבעת בניה, קודם זמנם. את ביתה בכורתה רחל שיכלה במיתה משונה, ושישה מבניה הלכו לבית עולמם בסמיכות לביאתם לעולם. על דלת ביתה התדפקו צרות רבות, ובכל זאת לא חטאה חנה בשפתיה ולא בירכה אלוקים. בשפתיה, אמרתי, שאין אדם יודע צפונות נפשו של אחר, אלא אם כן פותח הוא לפניו צפונותיו. חנה זו מעולם לא עבדה לפרנסתה, ולא שחלילה גאה היא, אלא שבעלה עליו השלום קינא לכבודה כבת מלך, אשר על כן השאירה בתוך ביתה פנימה. גם לאחר שהלך בעלה לבית עולמו וכמעט שלא נמצאה לה פת לחם, לא יצאה לעבוד לפרנסתה, מפני שכוחה לא עמד לה ומפני שלא הורגלה בדבר. כשלושים שנה יושבת היא אלמנה בביתה, ומתוכם כחמש- עשרה שנה לבדה. ככל שנוקפות השנים גוברת בדידותה, שרבים מחבריה הקדימוה והלכו לבית- עולמם, אחיה ואחיותיה קבעו את מעונם בריחוק מקום, בנה ובנותיה בעלי משפחות הם, ועל אף שמטריחים עצמם לדאוג לכל צרכיה, אין יכולים הם לרוקן ממנה את כל בדידותה, שטבעו של עולם שדבקים הם במשפחתם, כמו שנאמר: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באישתו". ומה עושה זקנה אלמנה לבדה בביתה? לקרוא ספרים אינה יכולה שמעולם לא למדה, לא נותר לה אלא לדבר עם קונה. יושבת היא ומקוננת לפני קונה על בניה שעברו מן העולם לפניה, על ביתה שחולה מסוכנת היא, על ישראל שנטבחים בידי בני עוולה, על חיילי ישראל ששמים נפשם מנגד למען ביטחונה וביטחון ישראל. מפרנסת היא את ימיה בבכיה לפני בורא עולם, ומדרכו של עולם שתמיד נמצאת לפניה סיבה לבכיה. החיים לא האירו פניהם לחנה, אך חנה מקפידה להאיר פניה לחיים, שכל בריה שרואה - מאירה לה פנים. רואה אישה ערירית יושבת לבדה - אומרת לה "בוקר טוב" כדי להפיג אחד משישים מבדידותה. שומעת שהלך אדם לבית עולמו, דואגת שכל בני ביתה יפקדו את בית האבל כדי לרפא פיצעי ליבם של אבלים, ולא רק מפני שטוב לכת לבית האבל. יושבת בין הבריות, מרבה בסיפורים ובדיחות על מנת להשכיח צרותיהם של שונאיהם של ישראל, ולו לרגע. סוף דבר אין תוכה כברה, שתוכה – צער וקינה, וברה – מאירה כאור החמה. בראש השנה ראיתיה יושבת בקרן רחוב על ארון ישן שבעליו הוציאוהו מן הבית בערב חג, בבחינת "תכלה שנה וקללותיה". שאלתיה, וכי ארון זה ספסל הוא, פתחה ובירכה את בעליו של הארון שהוציאו לרחוב וגמל עימה חסד, בבחינת "תחל שנה וברכותיה". וכששאלתיה לסיבת ישיבתה בקרן רחוב, אמרה שמתביישת היא לשבת בביתה ביום ראש השנה, ומפני שכוחותיה אינם עומדים לה להגיע לבית- התפילה, יושבת היא בחצי הדרך. בכל פעם שעולה דמות דיוקנה לנגד עיני, עולה מחשבה בליבי, כמה חוכמה יש בזקנה זו, ולא שלמדה חוכמה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, אלא שקנתה חוכמה בייסורים, כשם שארץ ישראל אינה נקנית אלא בייסורים.