דרכם של דתיים, שכשמגיעים לעיר מחזרים אחר בתי- כנסיות. יש המחזרים אחר בית- כנסת עדתי שדבקים הם במנהגי אבותיהם, ויש שמחזרים אחר בית- כנסת קהילתי שעניינם דיבוק חברים. יש המחזרים אחר בית- תפילה קרוב שתשושים הם, ואחרים אחר בית- תפילה גדול שאומרים "ברוב עם הדרת מלך". בתי- כנסיות רבים יש בעיר, איש איש ובית תפילתו. אחר בית- הכנסת שלנו חיזרו אנשים שלא מצאו את מקומם בבתי- כנסת אחרים. בבית- הכנסת שלנו שני מניינים, ואין בין מנין ראשון למנין שני, אלא האנשים שלא מצאו את מקומם בבתי- כנסת אחרים. ולא שמניינם שונה בין המניינים, אלא שמנין ראשון קטן הוא, ויש בו כשני מניינים. סיבות רבות להם לבריות לחלץ עצמותיהם בשעות שהשינה יפה להן שאפילו החמה שקועה בתנומה, ועוד בשבת קודש עליה נאמר: "שינה בשבת תענוג". יש המשכימים מפני שמחפשים מנין קטן ומצומצם. יש שהם בבחינת "כי גז חיש ונעופה", המחפשים תפילה קצרה ללא פיוט ושירה. יש המשכימים משנאת המן ולא מאהבת מרדכי, שמואסים הם במנין השני שהוא בבחינת בור ללא תחתית, שיודע אתה מתי תתחיל אך לא מתי תסיים. יש ששנתם לא ערבה להם, ובחרו להסתופף בצל השכינה מלהתגלגל במיטה. מנין קטן הוא המנין הראשון, אך פנים רבות לו. אשכנזים ובני עדות- המזרח, צעירים לימים ובאים בשנים, דתיים, דתיים למחצה לשליש ולרביע, ולעניות דעתי, אף מחללי שבת בצינעה. סוף דבר, כמניין הבריות כך מניין הפנים. אמנם פנים רבות לו למנין הראשון, אך דעות מעטות, ולא שתאמר חלילה וחס שאין דעת בבני אדם, אלא שדעתם נוחה. בנוהג שבישראל, שאין בית- הכנסת נקרא בשם בית- כנסת עד שבאה בשעריו מחלוקת. קנאים שבמנין הראשון קינאו לשם בית- הכנסת והכניסו בשעריו מחלוקת, ולא עשו זאת אלא לשם שמים שיתקדש שמו ברבים. מחלוקת זו אין בה טעם וצורה, אלא כל כולה לשם שמים ועל כן סופה להתקיים. פנים רבות יש במנין הראשון, אבל ישנו אחד, משונה מן הבריות בכניסתו ובלבושו. משונה הוא בכניסתו, שכניסתו תמיד באמצעה של תפילה, שכל עניינו הקריאה בתורה. ומשונה הוא בלבושו, שלבוש כולם פשוט - חולצה לבנה ומכנס כהה, והוא כולו אומר כבוד - לבוש חליפה שחורה ומגבעת שחורה. מתריס הוא בלבושו, כאילו אומר מה לכם אצל בגדי חול בשבת. ומה למשונה מן הבריות בין הבריות? מעשה שהיה כך היה, שהיה במנין ראשון אדם בא בימים - ר' זלמן שמו, עליו נאמר: "ידו בכל", שהיה ר' זלמן שליח- ציבור, בעל קורא, גבאי ונותן דברי טעם בקידוש, אלא שקרה לפני שנים שחלה ר' זלמן, ולא בא לא בימים ולא בלילות. לכל תואר שנשא ר' זלמן נמצא תחליף מן המנין, פרט לבעל קורא שלא נמצא ביניהם עד שחיזרו אחר בעל קורא שאינו מן המנין, וכשחזר ר' זלמן - לא חזר לכל ענייניו, שתשוש הוא, ומכיוון שנדחה - נדחה. דרכן של הבריות שמנהג שנהגו בו אבותיהם, אין סרים ממנו ימין ושמאל אפילו כמלוא נימא. אין שואלים עצמם מהו טעם המנהג, ושמא בטל טעם - בטל מנהג, אלא שומרים באדיקות מנהג ראשונים. ומהו טעם הקידוש? אמת היא, טעמו אינו כטעם המן, אבל מאחר והורגלו בקרקר והרינג - הורגלו, וטעמו כצפיחית בדבש בעיניהם. ומה טעם המנהג? שראשונים היו נוהגים לטבל דברי טעם בדברי מאכל, ואחרונים מטבלים דברי מאכל בדברי טעם. נותן הטעם נושא דבריו, ואלו נותנים עיניהם בדברי מאכל. כדי לשמר מנהג ראשונים ומפאת מחסור באמצעים, הקימו קופת קידושים, וכך כל עולה לתורה נאלץ לקמט מצחו פעמיים ושלוש, לפני שיחליט אם לתרום כספו לקופת בית- הכנסת, לקופת גמ"ח או לקופת קידושים. ושמא תאמר מה לקופת קידושים אצל קופת גמ"ח? דע שחלילה לך להעיז פניך בקופת קידושים, שהיא עלולה לעלות לך בעליה. כללו של דבר "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", שבכל בית- כנסת ובכל מנין - ישן כחדש - תמצא בו משונים מן הבריות, תמצא בו מחלוקת שכל כולה לשם שמים, ותמצא שמקדשים בו מנהג ראשונים. גם במקום שתמצא אומרים "ישן מפני חדש תוציאו", דע לך שאין מוציאים את הישן, אלא רק מוסיפים עליו את החדש.