מאת עינת טמסות
שהשינה עוזבת את הגוף
העין אינה מבקשת,
בקרבת החלום.
היא בוהה בצל הנגלה בתקרה
לאחר כיבוי המנורה ,
הראש לא מוצא מנוח בכר .
כי הלב מהרהר
על מה יביא בחיקו המחר.
האומנם
בשעון הססגוני התלוי בקיר,
סיים הירח את תפקידו.
בשמי מרום
ועוד רגע יעלה בעולם ,
האור החם.
כשהשמש תשלח קרניה
ותאיר את הרחוב הנם.
תגובות