פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונתלווה אלי זקן אחד שהיה בקי בסיפורי מעשיות. נקרה לפנינו בית חרוב, והתחלתי מתמה מה ראה בית זה להחרב, מיד העמדתי ארבעה נימוקים מבוררים, ופתחתי במלאכת האומן להראות פנים ולסותרם, לסומכם על יסודות איתנים, ולשמוט מתחתם את הקרקע. ומפני שהייתי מחשב בקול, הפסיקני אותו זקן, ומפני מה אתה שואל ומשיב, בא ואספר לך את אשר קרה בהיותי עלם, והחל לגולל לפני את הדברים עד שנחרב הבית. ומאחר שיפה דיבר, נתיישב הדבר על דעתי.

לא עברה שעה קלה, ולפנינו שני דרכים הולכות זו בצד זו, ושוב תמהתי מה ראתה דרך זו פסול בזו שאנו דורכים עליה עד שפרשה הימנה, וכדרכי המשכתי להקשות ולתרץ, לדחות ולדחוק. לא נשתהה אותו זקן זמן רב עד שפירשה לי. ומשראיתי שכך הוא, חדלתי להלך ולתמה והחלתי להלך ולשאול, מפני מה תקנו פה גשר, ומפני מה שדה זו כבושה, והלה משיבני על כל דבר ודבר, בכך וכך היה מעשה.

וכך היינו מספרים, עד שהגענו לפרשת דרכים. הרהרתי בדבר זמן מועט, ונעניתי לו שצריך ללכת בדרך האחת, ופרטתי לו ארבע סיבות מושכלות, והוא הנהן לי כמאזין, ולבסוף אמר כי זכור לו שצריך ללכת בשניה, ומאחר וראה שלבי מגמגם בדבר, העלה מזכרונו את פתגם הקדמונים כי רק במקום שנגמר הזכרון שם מתחיל השכל. ואע"פ שניצחני אותו קשיש בדברי אמת, נטרתי לו בלבי עד שמצאנו עצמנו בשנית על פרשת דרכים חדשה, וכהרגלי סדרתי לפניו ארבעה טיעונים על דרך הימין, והוא מפטיר לעברי כי נראית לו יותר דרך השמאל.

לא חלקתי לו כבוד והקנטתי אותו בדברים: "אם בזכרונך נגמר פתגם הראשונים, היה לך להמשיכו בשכלך, כי במקום שנגמר הזכרון, שם מתחיל השכל". והכיצד ממשיכו השכל, לעג לי. בת צחוק נסוכה על פני והשבתי, "ורק במקום שנגמר השכל, שם מתחילה האינטואיציה". ונפרדו דרכינו.