אין בכוחי לתאר זאת,השכחה מחקה את הרוב.

ממה שמוחי מקבל, באותות חשמליים, מאזור הזיכרון,

נזכר במין בוהק שמימי שכזה,

בוהק, שהזוהר הצפוני, נראה לידו כפנס רחוב הנוטה למות.

והבוהק מכסה דבר מסוים, שחור בעיקרו.

אולי זהו הלילה, אולי זוהי השכחה אשר חוסמת את זיכרונותיי.

ואולי בכלל, זהו הכאב אשר אינו נותן פריון לדמיוני.

הסביבה מהולה בעצב, סביבת הבוהק וסביבתי שלי.

אין בכוחי להיזהר ממנו, אין בכוחי לתת לטיפת הדמיון שבמוחי לגרום לו להיעלם.

ושם, היכן שהבוהק מסתחרר לו לאיטו, שם ישב לו, מתבונן בי ממקום מושבו הנשגב והנורא.

עם כל צעד שצעדתי, הנהן בראשו, כאילו מסכים בליבו למעשיי.

ראיתי את שפתיו זזות להן, אך לא יכולתי לדעת את אשר יוצא מפיו- עלם שחווה הלם ונשמע כמו אלם.

לעתיד לבוא, יספר לי את אשר אמר ואנוכי לא אבין את משמעות דבריו, לא אבין לעולם.

טעות טיפוסית היא בחיי להקשיב אך ורק לליבי, דבר המסרס אותם מכל יכולת חשיבה מעשית.

החשיבה, אמנם מגיעה, אך תמיד עושה זאת באיחור, כאילו ישבה לה במושב האחורי במכונית מהודרת, שנהוגה בידי נהג שיכור כלוט- כל הכוונות רצויות, אך המעשים, מתדרדרים להם במורד ההר.

סרט אמריקני רדוד, שאף לשפל המדרגה לא זכה להגיע, מחייך לו מעבר לכתף בחורות שופעות חזה, זהו צחוק הגורל, חושף שיניים בוהקות.

והבוהק, מכסה דבר שהוא אני, דבר שהוא עצמי, דבר שהוא שום דבר בהתהוותו או שאולי הוא יותר ממה שמוחי יכול לדמיין גם אם היה רוצה בכך.

משפטים חצויים גורמים לי לבחילה, במיוחד כשמישהו מבטא אותם בהתלהבות יתרה.

כמו תמיד, שיחות יראו כמעין תאונת רכבות נוראית, אך אף אחד מהנוכחים לא יבחין בנפגעים.

חלקם ישכבו להם על הפסים וחלקם זרוקים להם בין השיחים, משפטים מסכנים.

בניין אפור ונגוע, נגלה מול עיניי ובעודי סופר את מספר קומותיו, התמוטט לו ונפל על קבוצת מתאבקים אשר התאמנה לה ברחוב הסמוך, עכשיו יהיה קל יותר לספור, הרהרתי.

דם זרם לו במורד הרחוב, כנחש אדום ודהוי המחליף צבעים, אך ורק כשנוגע בכתמי שמן גדולים, שהשאירו אחריהן משאיות זבל ענקיות.

הרמתי מקל קצר וטבלתי בקצהו, בנהר הדם האדום ולפתע, דבר מופלא קרה: הנהר החל מצמיח דשא, שצבעיו מוזרים להפליא: אדום, כתום, ירוק- צפירה רמה נשמעה מאחורי מכוניתי ולאחריה קללה עסיסית: סע כבר יא חולירע, כנראה שנרדמתי לי לכמה שניות.

הנסיעה תמה והגיעה שעתי ללכת, עצרתי את מכוניתי ליד ברז הכיבוי, יצאתי מהרכב ובידי מפתח שוודי רחב, פערתי את פי לכיוון פתחו ובו בזמן, פתחתי אותו.

מיד, זרם חזק וקולח, פילח את ראשי דרך פי וקרביי נמסו להם ובעודי מתעורר לפתע, שמעתי קול מעומעם האומר לי: הטיפול הסתיים, אל תאכל במשך 4 שעות וההרדמה תפוג לה בעוד שעה לכל היותר.